הגומייה הכחולה הייתה מונחת בקופסא קטנה מעל המדף שלראשה.
בכל בוקר הייתה קמה בכותנת הלילה הכחלחלה,  ועוד לפני שרחצה
פניה, הייתה קולעת את צמתה. היא לבשה מעליה, ללא קשר למזג
האוויר, שכבה עבה של בגדים ומכנסיים מתרחבות.
בצעדים כבדים ואיטיים, הייתה משלימה את מטלות הבוקר, וגם כשכבר
היה מאוחר, היא לא מעולם לא וויתרה על ארוחת הבוקר, ארוחתה
היחידה ביום שתמיד הייתה כה דלה, מונחת בצלחת הפלסטיק האישית
שלה.
בהתבוננות קצרה בשעון היד,, ראתה שעליה להזדרז,נעלה נעליה, ,
מיששה את צמתה לוודא שהגומייה קשורה היטב, ועם תיקה הכחול
הגדול יצאה לכיוון בית הספר.
ההליכה לבית הספר הייתה עבורה בין המשימות הקשות ביום, בימים
חמים ובימים קרים ואף גשומים, נאלצה ללכת ברגל בין השכונות
הארוכות.
שומר בית הספר, היה מחכה, כאילו רק לה, היא הייתה מחייכת אליו
חיוך נבוך ובעת שפתח לה את השער, היה זורק איזו הערה על
איחוריה הקבועים- " שוב פעם הכלב אכל לך את השעון המעורר?"
היא זרקה לעברו צחקוק מאולץ, הסתכלה על רחבת החצר הגדולה
ומלמלה לעצמה תפילה, מלאת תקווה שהמורה חולה או שהכיתה ריקה,
על אף שידעה שהסיכויים לכך, הם אפסיים.
בית הספר תמיד  ניראה בעיניה אפור, היא תהתה מדוע הקירות
צבועים בצבע אחיד ואפרורי, אלו יכלה הייתה מוסיפה גוונים של
קשת. היא התקרבה לכיתתה הושיטה בחשש, את ידה אל הידית.
הדלת נפתחה וכל המבטים ברגע אחד הופנו אליה, לא מופתעים כלל
מהופעתה. המורה מעולם לא בירכה אותה בברכת בוקר טוב ומעולם לא
שאלה מדוע היא מאחרת. בזריזות הייתה מתקרבת לשולחנה ומתיישבת
בכיסאה הימני, ליד ערן שהיה ניראה קטן ממנה בכמה שנים.הוא
ביצעה באופן קבוע את טקס הזזת הכיסא לצד שמאל וצחוק חזק בקע
מפיותיהם של חברי הכיתה.
פניה המושפלים היה מורכנים על השולחן,היא הצליחה לקלוט קטעי
משפטים מדבריה של המורה, סיפור שכנראה קשור להיסטוריה, אך היא
עצמה הייתה תקועה בעברה ומעולם לא הייתה מסוגלת להתרכז, מחשבות
רבות מדי רצו בראשה. לא עברו הרבה דקות מהרגע בו נכנסה במבוכה
לכיתה וכבר הצלצול גאל אותה, וקרא לצאת להפסקה.
תוכניותיה היו לצאת במהרה לכיוון השירותים ולהישאר שם עד תום
ההפסקה, שם אף אחד לא יטריד אותה במבטים ובמילים, אך חבורה של
בנים וביניהם ערן  נמוך הקומה, מנעו ממנה לצאת לכיוון המסדרון.

אלון, שתמיד היה ניראה גדול מכולם, עמד עם הידיים פרוסות לרוחב
הדלת וצחק צחוק מלגלג, קולה של נועה,  קרא מאחור לעזוב אותה,
אלון (השמועות שהוא מאוהב בנועה, פשטו בכל בית הספר) כיבד את
רצונה.
אך בכל זאת, כאשר יצאה בוכייה מכיתתה, משך את צמתה ולקח ממנה
את הגומייה.
הגומייה הכחולה שעליה קשור פרפר לבן, הייתה פיסת זיכרון מתוק
מאמה, היא נתנה לה אותו, כמה ימים לפני שנפטרה ממחלתה.
היא לא העזה לדרוש בחזרה את היקר לה, כל מה שרצתה הוא לברוח
מהמקום שגורם לה להרגיש כה נורא.
בכעס רב, רצה לשער הכניסה שם חיכה לה השומר, שרחמיו עליה היו
כה גדולים עד שהסכים לשחרר אותה ללא שאלות.
ריצתה לא פסקה, מכוניות צפרו לה, הולכי רגל התנגשו בה, אך היא
המשיכה בשלה, רצה כמעט עד מפתן ביתה.
מתנשפת ומעורפלת נפלה מטרים ספורים מביתה. בראשה דמיינה להקה
של פרפרים לבנים, בשדות ירוקים, שמש חמה המלטפת את פניה ועליהם
חיוך רחב.
כשפקחה עיניה לא הייתה במיטתה אלא על מיטה אחרת, ובחוסר הבנה
מוחלטת בנוגע למצבה, נאלצה להשיב על שאלות.
"איך קוראים לך?" נעמי
"בת כמה את נעמי"? 13 וחצי
"היכן את גרה?" חיפה
אט, אט הדמות המעורפלת התגלתה אליה, בחורה צעירה עם שיער צהוב
וחלוק לבן, חייכה אליה וסיפרה לה את מה שהתרחש לה.
נעמי הבינה שבעת הריצה נפלה ארצה ואיבדה את הכרתה. היא זכרה את
התמונות שרצו לה בראש בעת שהייתה מחוסרת הכרה, והרגישה צביטה
בלבה על כך שלא יכלה להישאר במצב הזה, מבלי לקום יותר לעולם.
האחות הצעירה קראה לאביה של נעמי, הוא נענה לבקשת האחות ונכנס
טרוד לחדר הקטן. התבונן בה, לבושה בחלוק בית חולים, גופה הרזה
והחולה התגלה לה פתאום, מעולם לא נחשף לרזון שלה לפני כן. פניו
התבעתו לפתע. הוא אחז בידה הקטנה והחלשה ושאל אותה מה קרה לה.
היא מלמלה לו סיפור על רדיפתה אחר פרפרים, ואיך השמש חייכה
אליה והריחות מסביבה היו כה נפלאים.
בטרם הספיק להבין אביה, מה קרה לילדתו הקטנה, עצמה נעמי את
עיניה ופרשה כנפיים. משאלתה להגיע לעולם קסום בו תוכל לחלום
לנצח, התגשמה.
איש מעולם  כבר לא שאל מה יהיה עם נעמי בסוף.