יום רודף יום וציר הזמן הופך במהרה לסלט של קהות חושים.
בן רגע אתה מאבד עצמך לסתמיות, מותיר מאחור שובל אבק שאף רוח
לא יכולה לגרש. אבן אחר אבן נשברת מבפנים בעודך מנסה לטייח את
קיר שאריות הזמן והספק.

יש שחיים מצוין עם קורת גג מעל לראשיהם- הם אינם מבקשים את
כיפת השמיים. יש כאלו שמבליחים לרגע כמשואה בוהקת ברקיע אך
בשביל לדעוך מלכת.

ויש את אלו אשר אינם מרפים משאת עיניהם אל הכוכבים,
מישירים מבט אל עבר גלקסיות נסתרות,
ויוצאים בסערה בדרך אל האושר.