הוא ודאי שכח.
היא לא שכחה
את טון קולו המרגיש לעת ערב,
את תחושת הנצח הענוגה.
את הידיעה שהרגע הולך ובא.
את הניתוק. את הצרימה.
המנגינה ליוותה
את צרור המילים המפייטות היטב את התחושה
כי הרצוי אינו מצוי
וכי החיים הם חידה,
את המר בלי המתוק רק בחדוות דקה של צחוק,
את הידע שערבב האמונה,
השיעור שערבב בעיסה.

הוא ודאי שכח.
היא לא שכחה
את הרצון התם, הנכסף, הישן שהתחדש
עם השנים רק התקדש,
כי נוספו עוד רבדים, לאמונה אחת קטנה
שמזדחלת, מעבר לפינה,
שחומקת בכח מן התודעה,
שנשמעת לעיתים מרחוק בפעימות הנשמה,
בקרב על הקיום,
בין לישון ובין לקום,
בין מציאות להזיה,
בין עתיד לשהיה.
רצון לשמוע את קולה,
ייאוש מהול בתקווה
וחרדה
וגדולה
נפילה ועליה,
הוא ודאי שכח.
הוא ודאי ברח.

עד לרגע האחרון לוחשת,
לנצח הקרבות, דורשת,
לא לפחד ולעשות.
להרגיש ולהיות.
תמיד מאמינה
...היא לא שכחה.