העבר רודף אחריי כמו צל,
הוא לא מתנצל -
בחושך הכל שוב עולה,
כל העונג המדומה.
הריח הסגור מדיף בדילי עישון מני אז,
הצפיפות ורעש הנזילה, כזב.
הבריחה אל הלא נודע
רק בכדי שיהיה בעולם מקום משלך.
המחנק, התמימות, המגע.
צעקות מבחוץ, שכונת מצוקה.
כמו בלילה, אותה המולה.
תהילים מתעופפים באוויר מעל המיטה,
מילה ועוד מילה,
טירוף דעת דמעה ועד דמעה,
האם אלי סלח לי?
הצריבה אותה עוד מלווה.
המרחק מהבית,
שבמרחק הליכה
האוזן הקשבת
החסרה
השבת
היתומה
הנשמה
העייפה
שרק יתייחסו אליה בכבוד.
שיבררו, שידאגו, שיאהבו.
הזמן לא יחזור לאחור,
אף אחד לא ישכיח ממני את הקור.
השתניתי,
התחזקתי,
כי אם אני לא הייתי מטפסת ועולה -
יחד עם ה' שפרש כנפיו בחמלה -
כבר מזמן הייתי נשאבת בעולם בלי מטרה...