אני לא יודעת מה הסיפור שלי עם גברים אומנותיים.
זה נשמע קצת מוזר, כי הם לא יותר מדי רגישים או מתפלספים על
האומנות שלהם, אבל הם אמיתיים איתה. הוא מנגן בגיטרה ומנסה
ללמד גם אותי. אני מתחילה לבכות ולא מצליחה להסביר למה. הוא לא
מרים את המבט מהגיטרה, ממשיך לנגן, נסחף בתוך הצלילים והמיתרים
שלו. אתמול הוא אמר לי שאם הוא רק היה יכול, הוא היה רוצה
להופיע מול קהל כל ערב. אהבתי את זה שהוא לא אמר שהוא רוצה
להיות "כוכב רוק" או איזו קלישאה אחרת, אלא פשוט אמר את האמת
בדרך קצת שונה. אותה האמת שלי, אותה האמת של כולם. אני רוצה
להיות נאהב כל ערב מחדש. הוא ממשיך לפרוט וללטף את הגיטרה
החשמלית בעוד שהגיטרה האקוסטית שנתן לי רק פוצעת לי את
האצבעות. אני בחורה של פסנתר.
הוא מנגן ומסביר לי על כל בית; "כאן הוא שואל אותה שאלה פשוטה,
אז גם האקורדים פשוטים. אבל התשובה שהוא נותן לעצמו היא יותר
מורכבת, אז הוא משלב כמה אקורדים באותה התיבה." איך הוא אומר
שהוא לא מוכשר מספיק או לא שר מספיק יפה בשביל להופיע ערב ערב
מול קהל? הריי אתה כל כך מחובר למוסיקה ולכלי הזה וכל כך מסור
אליו.
ואז זה מכה בי ואני מתחילה לבכות.
אני לא יודעת אם הוא נבוך, רגיל או שקוע אבל הוא לא מסתכל
אליי. ממשיך ומנגן.
אתה יודע, המסירות שלך והאהבה שלך לנגינה לא שונה משל פורטיס,
אבל המשוגע הזה כל כך משוגע כי הוא מסור לקהל שלו. והנה אני
כאן, הקהל שלך... מתרגשת ממך עד דמעות, הגרון שלי חנוק מאהבה
והכתפיים שלי רק מחכות להימעך לחיבוק חם ורך ואתה לא מתמסר
אליי.
כואב לי לכתוב על דברים אמיתיים, אבל איזו ברירה עוד יש לנו?
מה עוד נותר להמציא?
"הכל חוזר על עצמו", אמרת לי, "האקורדים, את תצטערי לדעת,
במיוחד מאלבומים שלמים, הם אותם אקורדים, מה שמשנה זה הריף או
השירה."
צודק. מה עוד אפשר לשנות? על מה עוד אפשר לכתוב? רק על נקודת
המבט, רק על הצליל השונה שבו הדברים נאמרים. המחשבות הן אותן
מחשבות והרעיונות הם אותם רעיונות. לא נותר עוד מה לומר ומה
לחדש.
אני אוהבת אותך.
אמרתי את זה כבר מיליון פעם.
בכל פעם בדרך אחרת, בצליל שונה, בכוונה שונה.
אבל השתיקה וההססנות מצידך חוזרים על עצמם.
ואיך שהוא ההרגל נעים לי, כמו שיר מטופש שחוזר על עצמו ברדיו
שוב ושוב ושוב.
אתה יודע שהשיר הזה לא באמת טוב, אבל הוא מושמע כל כך הרבה
פעמים שאתה כבר מזמזם אותו בלי לשים לב ואולי כבר מתחיל לאהוב
אותו, ככה, כמו שהוא.