הצבעים ריצדו על מסך הטלוויזיה, והוא הרגיש איך כאב הראש חודר
בעד רקתו לאט לאט, הוא כבר הכיר את הכאב, ונכנע לו, נתן לו
לנוח בשקט סביב גולגולתו, עיניו בהו בטלוויזיה ונחו בחוריהן,
אפו שאף ונשף בנינוחות, פיו נסגר בשלווה, ולשונו לא זזה
מילימטר. כל גופו שקע במעין תרדמת כללית.
בטלוויזיה הצבעים המשיכו לרצד ותכנית הטלוויזיה שבה צפה
כיביכול נגמרה, ובמקומה הגיעו הפרסומות.
הוא שנא פרסומות. לא שהוא היה אינטלקטואל, או תומך נלהב של
הטלוויזיה החינוכית, מתנגד לשטיפת מוח וגסות, הוא פשוט לא יכל
לסבול את המבצעים חסרי התועלת הללו.
אחד ועוד אחד, קנו שניים-קבלו את השלישי בחצי המחיר, לכל קונה
שישיית בירות-מזרן זוגי חינם...
הוא לא הבין למה הכל צריך לבוא בזוגות, למה אין כבר משהו
במכולת שאפשר לקנות ביחיד?
"ואם אני אחד?" חשב לעצמו, "בודד. לבד. אין לי עם מי לחלוק
פיצה נוספת! או עוד חבילה של נייר טואלט...וגם יש גבול לבירות
שאני יכול לשתות בעצמי!"
תמיד הוא חשב בינו לבין עצמו, שכנראה העולם הזה מנסה למרר את
חייו, לגרום לו לשקוע בעצבותו ומרירותו, לשכנע אותו להתאבד,
לדחוף אותו עוד קצת אל עבר תהום הבדידות והתבונה.

אור עזבה אותו לפניי חודשיים, ומאז הוא פשוט לא יכול לסבול
פרסומות, או מבצעים.
אז הוא החליט להישאר בבית, להעסיק את עצמו בדברים אחרים.
הוא ניסה לאסוף מטבעות עתיקים, אך מכיוון שהתעקש להישאר בבית,
שני המטבעות העתיקים שהיו ברשותו היו מוגדרים כאוסף השלם שלו.
הוא גם ניסה לנקות את הבית, לסדר, לארגן, אפילו לצייר תמונות
שיוכל לתלות בשלב מאוחר יותר, אבל כל מה שעשה כשל, ואם הצליח,
בשלב מסויים הוא התייאש והתעייף מאותה השגרה שדבקה בו.
אור הייתה כשמה כן היא, האור שלו. היא שינתה את השגרה שלו בכל
יום ביומו, ואם היה מתכנן לעשות דבר אחד, היא יכלה לגרום לו
להתנתק מתיכנוניו המדוייקים ולעשות במקום חמישה דברים אחרים.
כשהייתה רואה פרצה בגדר, או חומה שנראית לה די נמוכה, הייתה
לוחשת באוזנו: "בוא" ומושכת אותו בידה, אל מעבר לשגרה.
איתה הוא היה כל מה שהסתתר בו כשבגר. והאושר והאור בו פרחו
וצמחו מתוך עיניו, וחיוכו נמתח לכל עבר והוגש לכל אחד.

"קנו מגש אחד, וקבלו את השני חינם!" צרחה הטלוויזיה בקולי
קולות, "חינם!" חזר שוב הקריין, "חינם!"
כאילו מדובר בשטיפת מוח שתגרום לנו לקנות את הפיצה המדוברת,
חשב לעצמו.
הוא פקח את עיניו הפקוחות גם כך, כאילו יקץ מתוך עירנות.
הוא היה כבוי לחלוטין במשך היום, נראה ער, אפילו שמח, אבל
מבפנים הכל היה חשוך.
הוא הרים את שפורפרת הטלפון וחייג את המספר על המרקע, "פיצה
לונדון שלום! במה אוכל לעזור?" צווחה המרכזנית, "אה, שלום.
הייתי רוצה להזמין את המבצע הזה שלכם..." הוא אמר, "ובכן,
אדוני! יש לנו בפיצה לונדון מבצעים רבים! פיצה משפחתית ב98.90,
פיצה סופר משפחתית ב140 ש"ח בלבד! פיצה חמוצה-מרה משפחתית
ב89.90, והכל בא עם קינוח משפחתי!" בקע הקול הרובוטי מהטלפון.
הוא השתתק. הצליח להיזכר רק באור וניסה לחשוב איזו תוספת היא
הייתה מזמינה על הפיצה הזאת, ואם הייתה בכלל מתחשבת בזה שהוא
לא סובל גבינה בולגרית... "אדוני? אדוני?" שאל הקול בטלפון,
והוא לא ענה, המשיך לשקוע במחשבותיו על אור, על הגומות שלה אבל
גם על חוסר ההקשבה שלה ועל שהייתה לוקחת לו ביסים מהגלידה,
כאילו הוא לא יכול לסיים אותה לבד. על השמיכה שתמיד הייתה
לוקחת לו בלילה, מעשה שגרם לו לקום מצונן יותר מפעם אחת. על כל
הדברים שנאלץ לחלוק איתה. "אני כאן." ענה למרכזנית הצווחת. אני
כאן, אמר לעצמו. כאן. עם חיים לשניים. חיים, שאפשר לאכול גם
לבד.