לא, אין לנו עדיין ילדים.
אין חיתולים, בלילות יחד ישנים.
כמו מרב הזוגות הטובים, עייפים, שמחים, לפעמים כועסים או
עצובים, חוזרים מעבודה, לימודים, יוצאים קצת לאכול, רבים
ומתפייסים, אוהבים, חיים...
-"לא נורא, זה עוד יגיע. לא צריך לדאוג"
כל אדם שני מרגיע מהסביבה ומהרחוב.
והדמעות ממאנות לזלוג.
-"מה קרה, מה יש?" הרבה סגולות היא תייעץ,
- "כמה שנים אתם נשואים? יש לכם ילדים? שלוש שלמים, אתם
בטוחים? רגע, שלוש שנים או ילדים?"
מסתכלת על הבטן כששואלת לשלומי, האם גדלה או נשארה,
האם סוד היא מסתירה? האם יש שם הפתעה?,
-"עכשיו היא בטח תמסור את שמחת הבשורה, זו שכל כך חיכינו
עבורה"! כאילו שהעולם לא יכול להמשיך להתקיים בלעדיה, כמו שאין
ברירה.
-"התפללתי עליך בליל החתונה"
-"ובירכתי אותך לשפע זרע של קיימא!"
-"למה בעיתו ובזמנו? עכשיו!"
למה את נדחפת לי למיטה? ומי מינה אותך לרב?
"אינך יכולה להביא, האם את עקרה?"
-"איני מבין את התעלומה!"
-"לבת שלי יש יום הולדת שנה,
נחגוג לה עם כל האמהות והתינוקות של המכללה!
...תבואי גם"
לא תהיי קשורה, כולן ירחמו עלייך בליבן.
-"איחרתי לשיעור, סליחה, כי הייתי במעון...
תודה על ההבנה תמיד וללא חשבון."
-"שלי הפסיקה לזחול, היא בשבילי הכל!"
-"אני הפסקתי להניק ורק בבקבוק. שלי ישן הרבה ואליי מאד
דבוק!"
"בעזרת ה' גם לך יהיה, זה בטח נורא- נורא קשה"
אני לא מקנאה זה בסדר, רק המחשבות שלך והמבטים...זה מאד לא
נעים, קצת (הרבה) אלים ובוטה.
-"הבאתי ילד בגלל הלחץ, הרגשתי לא בקצב. אם אין לך עם מי
להתייעץ, תהיי איתי בקשב"
אל דאגה, כל העולם ואשתו רוצים להיות לי אנשי סודם ולו רק למלא
את יצר סקרנותם.
-"מזל טוב לאחותך!" סימנה לך בשקט על ביטנה.
"מה, על מה?" אני שואלת,
-"סתם, אממ...כלום לא קרה, יום הולדת, ."
למה הסתרה?
אין לי שום בעיה לשמוח בשמחתך.
-"סליחה שאני מתערבת"
לא, אינני סולחת.
-"אבל האם הכל בסדר? אולי זה השומן?
אין שם מקום לעוד משהו, אם לא כבר היה מזמן"
מה אני חושבת אותי את שואלת? שתרזי קודם כל את
ואז אולי אתן לך לתת לי עצות. אה, ותעבדי על הטאקט.
-"כשיהיה לך ילד תביני", זה לא כזה פשוט"
"סיוט."
-"תעזרי לי עם העגלה, תרימי. עכשיו קחי אותו רגע אלייך,
תשאירי. רק לכמה זמן אצלך, המתיני"
-"תיקחי את בתי מהמעון, אני מאחרת, אה ואל תשכחי לומר
לגננת..."
-"הבכי לא נגמר, אך זה כמו מנגינה. זו עבודת קודש."
תמיד אני חייבת להיות שונה, חודש ועוד חודש.
-"ילדים זו שמחה והדבר הכי נפלא, לא ידעת?"
-"האם אתם לוקחים עזרי מניעה, לרופא כבר הלכת?"
-"מתיי כבר תלדי? תני לי כבר נכד ליום הולדתי. קשה לי לחכות!
רק תביאי בשבילי, כדי שיהיה לי נחת, כי נגמרו לי התפילות"
אה, וודאי נגמר גם מה להגיד לחברות שמסתכלות ובלי טאקט, כמוך,
שואלות ומודאגות.
-"יש לך חסימה רוחנית, למה אינך אומרת אמן? בקרוב אצלך! ורצוי
שיהיה בן!"
ואת, כן את, וגם את ואת, לא תביני לעולם מה בדיוק אמרת,
מה בפנים ללא תשומת לב חוללת.
לא תרגישי את ההרגשה שאת נותנת
כשאני יודעת שאת עליי חומלת.
וכמה אני מקווה שלא שוב תאחלי
וכמה שאני מחכה שאפילו במחשבותיך ממני תרפי.
שבעצמך תתבונני,
שלא תתערבי, תרמזי או תקווי בשבילי,
שלא תשאלי,
שלא תשוויצי ולא תייעצי.
שאת מבטך בי לא תנעצי,
שלא רק על ילדך, כמה אוכל, שותה וישן- בלי סוף תדברי.
שתתני לי לחיות את חיי בנחת,
שתפסיקי לגרום לי לחוש לא בסדר ולא מוצלחת,
ואם זה חיסרון שעוד אין לי, אל תזכירי לי ואל תתני לי שוב זאת
לחוש.. תסתכלי לרגע עלי ועל הכל מבחוץ.
זה לא נוח ואף עצוב משום כשהעולם רוצה שתהייה רק לחוץ.
כל שבוע כמעט לפחות כמה כמוך אני נאלצת לשמוע, יודעת שזה לא
מרוע אך שתדעי.
אנא - ממני הרפי, אל תפגעי.
5.2.12- שבט התשע"ב |
