הבדידות הזו של הקרח
שמחשיכה לי את המחשבות
ומצמררת את הרגשות
שוכנת-

מכרסמת תא אחר תא
עד שלא נשאר כמעט אור.
היא גונבת מגע,
לא אמיתי ולא נשמה.

ופעימה מחסירה
רק מלשמוע את אותה נשימה,
אותה ידיעה,
אותה אכזבה-

מהעולם שבנית ונעלם,
מהמשפחה שכמו לא הייתה קיימת לעולם,
מהחברים הזמניים,
מהקולות, מהצלילים...

מנרקיסיסטיות אשלייתית שפעם חשבת ש
כמעט והיית,
ממחשבה שהייתה זרוקה בצד,
בן אדם שאמר פעם שאהב,

שאריות של מילים
יפות מתוכן ואמת,
אמון שנשבר ומזמן
הלב איתו כבר מת.

שנת תשע"א