כשחזרתי מבית החולים לאחר לידת בני הבכור היא עמדה שם. ילדה
כבת שבע עם שיער שחור אסוף בקוקו רופף שקווצת שיער מרדנית חמקה
ממנו. כמו העמידה שלה, גם האופן בו היא התסכלה עלינו היה מרוחק
- כאילו היא אינה חלק ממה שקורה כאן. היה נדמה לי שראיתי ניצוץ
של סקרנות מפר לרגע את השלווה של הבעתה אבל עד שסיימתי להתעסק
עם רצועות הסל-קל - היא כבר לא הייתה שם.
מאז היא באה לפעמים, בעיקר כשאני מניקה, ומסתכלת עלינו - המבט
שלה עדיין מרוחק אבל כבר ניתן לראות בבירור את הסקרנות. ונראה
שהיא מתרגלת לנוכחותו של הקטן בבית - תחילה היא הייתה מסתכלת
עלינו בעמידה, מהכניסה לחדר. עכשיו היא כבר יושבת על קצה
המיטה, למרות שהיא עדיין קצת ביישנית ורק מסתכלת.
אתמול, אחרי חודשיים, היא הפתיעה אותי בכך שדיברה "הי, קוראים
לי נעמה." היא אמרה בעודי מחזירה את הקטן לחדר השינה שלו. "אני
לא הייתי נותנת שם כמו 'נעמה' לבת שלי." עניתי, מוכנה להאמין -
לא, יודעת עמוק בפנים - שכך היה מתפתח העובר שהפלתי לפני שמונה
שנים, אבל מסרבת לקבל את השם שבו היא הציגה את עצמה. "גם לא
חשבת על שם כמו 'משה' לבן שלך. אבל מולך במיטה שוכב לו משה,
מדבר ב-'אה-או' עם המובייל הדומם." היא ענתה, שומרת על שלווה
למרות דבריי הקשים. ילדה חכמה חשבתי לעצמי, ועכשיו שהיא
ציינה את זה - היא אכן נראית 'נעמה', באותו אופן שבני הקטן
נראה 'משה' מהרגע הראשון לחייו.