אני ער
כשהשקט הולך לישון, אני ער
אני שומר על שקט כדי לא להעיר את השקט
אני הולך חרישי-חרישי ומוזג לי מיץ שמש
מביט באבוקת הלבן העגולה בשמיים
מצית מקלון קסמים
לפעמים אני מתגעגע
אני לא יודע בדיוק ל-מה
אולי למסעות שלי לירח
אולי לאפסות המתוקה
אולי למי שהלך לעיסוקיו
אולי לאדמה מתחת לרגליים
כדי לא להעיר את השקט -
אני בשקט
וכשהוא מתעורר -
הדממה צועקת.
שקיעה אדומה
לפעמים יש לי הרגשה שכולם יודעים, אבל לא מודים
עיניי מהבהבות כבות כמו רובוט מקולקל
יש לי אוזן קשבת, סוכר וחלב
השקתי את העציצים והברחתי את החתולה
דייר הייתי, שכן של שכן שלך
דמעה של דמעה שלך, כמו כדורון זכוכית מתגלגל
אנשים נפגשים ואנשים נפרדים לתוך
לילות קרים ובודדים, דמעות של געגוע
היו מריבות, בגידות, שקרים
שקיעה אדומה, מים נופלים, חוף ים
נרות, זרי פרחים, לבבות אדומים
בוקרו של יום שמש באוטובוסים עוברים
הריח חולף מהר מדי והמגע מערפל
קרן שמש מתגנבת מאחורינו, נושקת נשיקות אור
מה את כותבת בשעה אפורה כזאת?
הם לא היו מאושרים, אבל הם היו שלווים -
אחרי שנים של טיפולים מעייפים וכדורי הרגעה
אז תקרא לילדה היפה שתחזור להזיות שבראשך
זו שכבת הפלסטיק הדקה שלא נותנת להיות שמח
לדגור על מחטים, לתפור צל חיים
את מכניסה אותי אל אחד הלילות הריקים
פירותייך שהזדקפו למגע ופיטמה שהסגירה תשוקה.
