אני שומעת את צלצול הטלפון ומיד לאחר מכן מקישה את הקוד לפתיחת
דלת השער.
בדרך מכינה כבר את נגן המוזיקה על השיר שלנו, שיהיה בריפיט,
"Talk that Talk" של ריהאנה וג'י זי.
אני יורדת לקומה למטה ופותחת לך את הדלת,
מנשקת אותך קלות על הלחי.
ומחייכת לך חיוך שמשמעותו 'אל חשש, חכה להמשך'.
כשאנחנו נכנסים לחדר שלי אני מיד מזנקת אל עבר המחשב,
מחכה לשמוע אותך סוגר את הדלת ומסובב את המפתח
ומיד לאחר מכן לוחצת בנגן המוזיקה Play.
אני מסתובבת לעברך ואומרת לך את המשפט שאמרתי כבר בפעם
העשירית
"איזה מצחיק שמכל השירים הרנדום בחר את השיר הזה..."
ואתה משיב בפעם העשירית "נו, את יודעת, אחלה רנדום באחלה נגן
באחלה מחשב של אחלה בחורה."
אני מגחכת כאילו זאת הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה,
ומסתכלת על הרצפה לכיוון הרגליים כאילו גיליתי איזה כתם בנעל.
ואני בכלל לא לובשת נעליים.
השיר הזה מלווה אותנו כל הזמן, בכל רגע ורגע,
אתה לובש מדי חיל אוויר ואני מסונוורת מהם.
בפעם הראשונה שהזכרתי את אהבתי למדים לא האמנת עד כמה,
אבל אז כשבאת איתם בפעם הראשונה וראית את הניצוץ בעיניים
שלי..
ידעתי שאתה נהנה מהעניין לא פחות ממני.




אני קמה מהשעון מעורר שמראה שהשעה 5 בבוקר,
אני קמה במהרה כל כך,
כאילו הרגע שמעתי כלי חרסינה מתפצלח על הרצפה מגנב בבית.
מכבה אותו במהרה ושנייה אחרי זה רואה אותך שוכב לידי במיטה.
אני מעירה אותך ואומרת לך שאתה חייב להתארגן בשיא המהירות.
אני מוצאת לעצמי איזה עיסוק, איזה משהו לסדר בחדר, עד שתהיה
מוכן.
כשאני רואה שאתה מאורגן אני מלווה אותך לדלת,
אתה אומר בפעם העשירית "את בטוחה שאת לא רוצה שאשאר, ואלווה
אותך לתחנה?"
ואני עונה כמו תמיד "בטוחה לחלוטין"
אתה מסתכל במבט מאוכזב ואומר
"טוב.. אז אני אתקשר אלייך מחר בצהריים.."
ואני מכינה אותך מראש "טוב... שתדע שאני לא כל הזמן ליד
הפלאפון"
מכינה אותך לסינון השיחה שתמיד מתרחש.
"כן כן אני יודע" אתה ממלמל ויוצא עם כעס בעיניים.


אני עולה בחזרה לחדר ורואה שהשעה 5:15,
מגבירה מעט את הרמקולים ושומעת את השיר שלנו.
מהר מאוד מחפשת שיר מסוים,
השיר שתמיד מתנגן אחרי "Talk that Talk".
הלוא הוא "Turning Tables" של אדל.
בבתים הראשונים אני עוד מתעסקת במחשב..
אבל כשמגיע הפזמון אני נעצרת. כמו בדקת דומיית.

So I won't let you close enough to hurt me"
No, I won't ask you, you to just desert me
"..I cant give you, what you think you gave me


כל פעם אחרי שאתה הולך אני נחנקת.
אני מרגישה שאני פוגעת בך,
למרות שאני הבהרתי מההתחלה מה אני רוצה מהקשר הזה.
אני רואה אותך הולך ומשאיר אחרייך שובל של כאב
זרוק על המדרגות בכניסה לבית שלי.
אני סוגרת את הדלת ולוקחת נשימה עמוקה,
עולה מיד ועושה את הסוויצ' הזה.
אני חייבת את השורות האלה,
אחרת אני מרגישה שאשתגע. שאשתנה.
שאחליט לתת לך צ'אנס.
מה שאני יודעת כל פעם שלא מגיע לך.


ב12 בצהריים אני כבר שמה את הפלאפון על שקט,
חוזרת אליו רק בסביבות 4 ורואה שיחה שלא נענתה ממך.
אתה מתעקש ומנסה, ואני באמת שלא מבינה למה...