פתאום הגיחו מהדריב-וואי זוג רומנים חתומי פנים שקירטעו לעברנו
כשהם מתנשפים מנשיאת הקדרה הכבדה והמהבילה. הרומניה שמשמאל
נשאה גם גוש ענק של גבינה מלוחה שנראה שגולף לצורת טרנסילווניה
והרומני שמימין נשא גם מצקת...  

"תרווד. אומרים תרווד", צווחה זיוה שהיתה מורה לאנגלית בתיכון
אוהל שם בקרית שמונה עד שנפלה הקטיושה ומורה לעברית בבית כנסת
אוהל שם באינגלווד, ניו-ג'רזי אחרי שנפלה הקטיושה.

בסדר... תרווד.

לזיוה, בעלת העיניים הכחולות לפני הקטיושה והעיניים המבוהלות
אחריה, הייתה מוחצנות של יו"ר ועדת קישוט והיא זו שקבעה
בפסקנות שהשלט בכניסה יאמר: "תוככם כברכם - ברוך בואכם!!".

רעיון שלט הכניסה המזמין-מסייג עלה בשיחה שקויימה בפורום כמה
חודשים לפני כן ולאחר שנחרדנו מהתמעטות מספר המשתתפים
במסיבות.

"המסיבה של לפני חודש אצל ניצה וסטיב היתה, וואלה, טכס השכבה
והמסיבה של לפני שבועיים אצל האלקלעים לא היתה טובה יותר. צריך
שיגיעו אנשים חדשים", קבע ברוך, קרוב משפחה רחוק של לאון
טרוצקי ושכבר שלושים שנה נמצא בעיצומו של מאבק משפטי עם משרד
הפנים סביב הבקשה להוסיף "קרוב משפחה רחוק של לאון טרוצקי"
לסימנים המיוחדים בתעודת הזהות.

"מה אנשים חדשים? אנשים חדשים מגיעים עם בקבוק יין ולא מכסים
את המנה" התנגדה מרים שאחת משתי התכונות הבולטות שלה זו שהיא
מתעקשת שהמנה תכוסה.

"אז צריך להתנות את הכניסה למסיבות" סיכם ברוך, "נציב שלט
שיסביר בדיוק איך ומה" הוסיף כשהוא נועץ מבטו בזיוה שהפנתה את
מבטה ממנו בתיעוב.

ואכן השלט הוצב וה"תוככם כברכם - ברוך בואכם!!" שבו עמד כסלע
איתן מול כל הנסיונות להבין את האיך ואת המה.

"לא ניראה לי כל העניין הזה שהרומנים יצאו מהאוטו כשהם
פינגווינים וניפחו את עצמם לגודל של רומנים" אמרה יולי.

"מה, מה פינגווינים, על מה את מדברת?"

"מה ששמעת, ראיתי אותם מהחלון במטבח".

"אין לי מושג על מה היא מדברת" מילמלתי לעצמי, מקווה שהיא לא
שומעת.

"זו הבעיה, אין לך מושג, אין לך אף פעם מושג. הם לא ניראים לי,
תעיף אותם מכאן!" הוסיפה יולי כשהיא מתופפת ברגלה בעצבנות.

"אבל סוף סוף הגיעו אנשים חדשים"

"לא איכפת לי. תעיף אותם! שמעת?"

"טוב, אני חייב לשירותים עכשיו".

בכל פעם שיולי מתעצבנת אני נכנס לשירותים, לא כל כך מהפחד אלא
בשביל שתשכח ממה היא מעוצבנת. 10 דקות בשרותים, מספיקות ליולי
בשביל לשכוח. אז אני נכנס, שר בלב את שיר השכונה פעמיים, שזה
בדיוק שתים-עשרה דקות וחצי, שתים כפול שש ורבע ויוצא.  

כשיצאתי, יולי כבר שכחה והרומנים חתומי הפנים מיקמו עצמם ואת
קדרת הממליגה בנקודה אסטרטגית בחצר, הפשילו שרוולים והחלו
להגיש לשורת האנשים שהתיצבה לפניהם: הוא עם המצקת...

"תרווד, אומרים תרווד" צווחה זיוה.

... תרווד והיא מפוררת בנדיבות גבינה מלוחה מעל.

אברם, עו"ד ארגנטינאי ערמומי בעל ראש קטן וגוף גדול או
"ברונטזאור" כמו שזיוה קראה לו שלא בפניו, דאג שהשורה לפני
עמדת הממליגה תתנהל ללא הפרעות.

"וואו", "מדהים", "וונדרפול", "מהמם", "אמייזימג", "אפשר
מתכון?" התפעמה השורה מול הרומנים חתומי הפנים.

"בוקרשט", "צ'אוצ'סקו", "צ'ורבה", "נדיה קומנצ'י", "חנה
לאסלו", ניסיתי אולי ובכל זאת,  אבל הם - כלום.

"ומה עם המתכון?" קפצה על מרים בהלה פתאומית. אחת משתי התכונות
הבולטות של מרים זו שקופצת עליה בהלה פתאומית כל פעם שיש חשש
שלא תקבל מתכון.

"ממליגה בלי מתכון זה כמו תעודת זהות בלי סימנים מיוחדים"
הוסיף ברוך שעולם הדימויים, המטאפורות והדוגמאות שלו בשלושים
שנה האחרונות מבוסס אך ורק על הסימנים המיוחדים שבתעודת
הזהות.

"ברוך צודק" הוסיפה מרים שאחת משתי התכונות הבולטות של שלה זו
שהיא מוסיפה כשלא צריך.

"הנה זה" אמר אברם כשהוא מעיף מבט מזלזל בברוך ובמרים ושולף
פתק שנראה כמו קבלה מסופרמרקט מכיס החולצה של הרומניה, "הנה
המתכון".

כשנהיה כבר די מאוחר וכשרוב האנשים התפזרו ורק אברם, הרומנים
ומרים, שאחת משתי התכונות הבולטות שלה זו שהיא מתפזרת מאוחר,
עוד לא התפזרו, תפסה יולי עצבים, שטפה את הקדרה במהירות, תפסה
אותי ואת הזוג הרומני כשעל פניה חיוכי תודה מאולצים וניהלה
אותנו לכיוון הדרייב-וואי.

"מה זה, איפה הרכב שלהם?", נעצרה במקומה כשראתה שאין רכב.

"מאיפה אני יודע?"

"מה זה מאיפה אתה יודע, תשאל אותם".

"איך אני אשאל אותם?"

"אמרתי לך כבר אז לסלק אותם".

"אמרת? מתי?"

"לפני שברחת לשירותים. אתה והפעמיים שיר השכונה שלך".

"טוב... אני כבר אסיע אותם".

"תסיע אותם? וואלה יופי... תסיע אותם לאן בדיוק?" שאלה
בלגלוג.

"הי גייס, וור יז יור אוטו?" פניתי אליהם לאט ובהדגשה כשאני
מצביע על הרכב שלנו ואחר כך אני מצביע עליהם  כשאני מסתכל
בהגזמה לצדדים כמחפש. אבל הרומנים, רק נעצו בי מבטים אטומים.

"רק שיהיה ברור, הם לא ישנים אצלנו, הרומנים האלו!" סננה יולי
בעצבים כשהיא נועצת בי מבט מקפיא, "מצידי שישנו בסיר" הוסיפה
כשהיא מסתובבת לחזור אל מה שנשאר מהמסיבה.

"מה בסיר? את נורמלית?" עניתי בקול מאוד מאוד מאוד נמוך.

התרחקה בלי לענות. נשארנו הרומנים ואני. שלחתי בהם מבט מתנצל,
הכנסתי רגל אחת לסיר, שלחתי בהם מבט מתנצל נוסף, הכנסתי רגל
נוספת והצבעתי עליהם. הם דווקא הבינו כאילו שזו לא הפעם
הראשונה שמבקשים מהם להכנס לסיר ונכנסו פנימה בפנים חתומות.
שלחתי בהם עוד מבט מתנצל וניסיתי לסגור את המכסה עליהם אבל הם
היו גבוהים מדי והזרועות שלהם השתלשלו לצדדים ומנעו מהמכסה
להסגר.

הרופא המיילד בבית חולים זיו בצפת איבחן מיד שחייו מתנהלים שני
צעדים לפניו והעריך שככל שינסה, החיים ימשיכו להתחמק וישארו
שני צעדים לפניו. שלושת הוריו המבוהלים פנו מיד לקבל את עצתו
של הרבי שהיה עסוק באותה עת בפיתוח שיטה להמנעות ממוות. הרבי
התפנה מעיסוקו, קימט את מצחו, חשב לרגע ואמר: "הצעדים שלפניו
לא נעלמו  סתם כך, מישהו דאג לקחת אותם... בכל מקרה, קיראו לו
מנחם מנדל, זה יתן לו בעיטה קדימה".

"מה שהרבי אומר זה יופי" סיכמה המשפחה התלת הורית בינה ובין
עצמה, "אבל צריך לעשות את הכל בשביל לסגור את הפער". הלכו
לישון שעה לפני כולם, חגגו את פסח כבר בטבת, קינחו את האף לפני
שנזל, הקפידו להאמין בשלושת הדתות העיקריות, לקחו את בנם אל
מרים, הזונה עצומת השדיים, כשאך מלאו לו תשע ואף עקרו לניו
יורק שבה הזמן תמיד מאחר.

אולם למרות כל המאמצים ולמרות עצת הרב, נראה היה כי אבחנת
הרופא המיילד חזקה מכל והחיים אכן התנהלו  שני צעדים לפניו:
כשהחל לזחול, כולם כבר הלכו, כשהיה בכיתה בית, כולם היו בדלת,
כשהגיע לבית הכנסת לעלות לתורה, היתה זו הקטיושה שהקדימה ונחתה
שם 10 דקות לפניו, כשאזר סוף סוף אומץ וביקש חברות ממיכל הסתבר
לו שהיא נשואה מזה ארבעה חודשים לחברו הטוב נועם.

המאבק חסר התכלית כנגד החיים המתנהלים לפניהם, נתן בסוף את
אותותיו וסדקים החלו להופיע במרקם המשפחתי שהיה מושלם עד אז.
ביטויים  כ"נוכל ", "סימן מיוחד", "ארגנטינוזאור" ו"צווחנית",
שלא נשמעו לפני כן, החלו להזרק באויר, היום שבו אבא א' ואבא ב'
ארזו ועזבו...

"נטשו, אומרים נטשו" צווחה אמא.

... ונטשו היה בלתי נמנע.

כשבגר ונפרד משלושתם, נראה היה, לפחות לזמן מה, כי קללת שני
הצעדים הוסרה סוף-סוף ועסקי הקייטרינג עליהם עמל כה רבות עלו
ופרחו, אבל אז הגיע צו הסגירה בשל אותו ביקור פתע של פקח רשות
התברואה של מדינת ניו יורק.

אפילו האובדנות ההירואית אליה כיוון ביאושו, נתגלתה לא כברת
השגה, עת פקיד הרישום של ליגיון הזרים הצרפתי, גילה את אוזנו
ואמר כי הליגיון לא סבל חללים מאז 1962 באלג'יריה.

אבא א' קטע בחינת אופציות אובדניות אחרות כשהתקשר ואמר "תקשיב
בן, יש מצב... אז תקשיב טוב טוב".

.

וואן צהוב וחבוט ש"שני צעדים קדימה - מדמיון למציאות" משורבט
ביד חובבנית משני צדדיו התפרץ לדריב-וואי ועצר בחריקת בלמים.
עבדקן מרופט קפץ מתוכו.

"מה אתה עושה?" צרח.

"מה אתה צורח, מי אתה בכלל? צרחתי חזרה.

"מי אני? אני הבוס שלהם!"

"הבוס של של מי, של הרומנים?"

"רומנים? איזה רומנים? של ראול".

"מי זה ראול?".

העבדקן הצביע בקוצר רוח על הרומנים שהחלו לצאת מהסיר.

"קוראים לו ראול?"

"לא קוראים לו ראול, קוראים להם ראול", המשיך בקוצר רוח.

"קוראים לרומנים ראול?"

"איזה רומנים? מה רומנים? אלו פינגווינים מאולפים מדרום
פטגוניה".

"פינגווינים? איך פינגווינים? הם הגישו לנו ממליגה!"

"זה קייטרינג, אחי, מגישים מה שמזמינים".

"קייטרינג, מה קייטרינג, איזה קייטרינג?"

"מה קורה?" שאלה יולי שהגיעה למקום עם אברם ומרים למשמע
הצעקות.

"הוא אומר שהם קייטרינג בכלל" דיווחתי ליולי.

"ומחכים להם בקרופילד 27 כבר איזה 4 שעות", הוסיף העבדקן.

"מי אומר שהם קייטרינג? מנחם מנדל?", התעלמה יולי מהעבדקן
ופנתה אלי.

"מה פתאום מנחם מנדל, איפה מנחם מנדל?"

"אתה לא רואה שזה מנחם מנדל?"

"מה קורה מרים? שנים.." התעלם העבדקן מיולי וממני ופנה בחיוך
למרים.

וואלה. מנחם מנדל!! איך לא זיהיתי?  טוב.. חושך.. זקן... עשר
שנים לא ראיתי אותו...אבל בכל זאת...

"מה אתה רוצה?" החזירה אותנו יולי למציאות..

"מי? אני?"

"לא אתה, הוא. מה אתה רוצה?" פנתה למנחם מנדל.

"דבר ראשון, את הממליגה....".

"אפשר מתכון?" הקשתה מרים שאחת משתי התכונות הבולטות של שלה זו
שהיא מקשה כשלא צריך.

"די מרים. לא עכשיו!" היסתה אותה יולי. "אין ממליגה. אכלנו
אותה".

"מה אכלתם אותה? אבל מחכים לה בקרופילד 27"

"מה זה הקרופילד 27 הזה, לכל הרוחות?" התעצבנה יולי, "מה הקשר
לרומנים ולממליגה?".

"הם לא רומנים, הם פינגווינים מאולפים מדרום פטגוניה".

"קוראים להם ראול" ניסיתי לעזור.

תן לי לנהל את זה, אתה את שלך כבר עשית!"

"הבעיה היא שהם התבלבלו. הם היו צריכים להגיע לקרופילד 27
והגיעו לקרופורד 27". ניסה אברם לעשות סדר בבלגן, כשהוא שולף
שוב את אותו פתק שנראה כקבלה מסופרמרקט מכיס החולצה של
הפינגווינית, "הנה הכתובת".

"איך הם בכלל הגיעו לכאן, איפה הרכב שלהם?" זרקה בו יולי מבט
של "יאללה, לך תעבוד על אחרים".

"דונדה וואן?" פנה אברם אל הפינגווינים.

הפינגווין שלף מכיסו וואן מצ'בוקס קטנה צהובה עם נהג שנראה
בדיוק כמו מנחם מנדל בקטן.

"אקי".

"כמו שאתם מבינים יש כאן מקרה של לקיחה במרמה ומקרה של כליאה
בכפיה" החל אברם לפרט בקול של עורך דין, "ויולי, כדאי
שנדבר...".

שניהם התרחקו כשהם מתלחשים ומתדיינים בלהט ביניהם.

בינתיים סימן מנחם מנדל לפינגווינים ש"יאללה, להתקפל",
הפינגווין תפס את הוואן מצ'בוקס עם הנהג וניפח אותם לגודל של
וואן ונהג אמיתיים בשתי נשיפות מהירות, הנהג קפץ החוצה, קיפל
את הפינגווינים לגודל של פינגווינים שקירטעו-זינקו אל תוך
הסיר.

יולי ואברם התקרבו אלינו חזרה ויולי, פניה קודרות, זרקה "תן
להם שני צעדים, אין בררה".

"מה? אני?"

"שמעת מה שאמרתי, תן להם שני צעדים".

מנחם מנדל לא חיכה לשמוע זאת בשלישית, הוא קפץ, חטף ממני את
שני הצעדים, זרק אותם לסיר עם שני הפינגווינים, סגר במהירות את
המכסה, הוא והנהג הניפו את הסיר על הוואן מאחור, הנהג קפץ אל
מאחורי ההגה, התניע ונעלם.

מנחם מנדל הנהן בראשו קלות לאברם, קפץ לתא הנהג של הוואן שלו,
התניע ונעלם גם הוא.

העפתי מבט מהיר ביולי... היא לא היתה צריכה להוסיף מילה.

"טוב, אני חייב לשירותים".

שיר השכונה. 4 פעמיים. שזה בדיוק עשרים וחמש דקות. ארבע כפול
שש ורבע...