קראתי לה: "גילת." התאמצתי מאוד שתצא בריאה ושלמה, שלושה
חודשים בבית, במיטה, שמירת היריון. ירון עבד משמרות כפולות.
אימא שלי באה עם אוכל מהצפון, והייתי כל כך משועממת, שלא היה
לי כח לומר "לא צריך."
הילית, אחותי, הביאה את ספרי המתמטיקה ולמדה אצלנו לבגרות,
סתם, כדי שלא אהיה לבד.
ובסוף, היא נולדה. מלאך קטן בשביל כולנו. (בשביל אנשים אחרים,
סתם עוד תינוקת עם עיניים שחורות,) היא נולדה בחופשת הקיץ,
ביולי, והדודים הפרופסורים שלי ביקרו אותי בבית החולים, אך
שכחו להודיע מראש, וירון, בעלי, הוכיח אותי במילה אחת, מילה
שהיתה שמורה במיוחד לבני המשפחה שלי, שלדבריו, כל אחד בה סבור
שמגיע לו יותר- "אקדמאים."
לקחנו את גילת למשרד הפנים, להוסיף אותה לתעודות הזהות שלנו,
הפקידות כבר לא טורחות לומר: "לא הייתם חייבים להביא את
התינוקת, בשביל מה להיסחב," הן רגילות.
גילת בוכה. גילת נרגעת. גילת אוכלת. מחרבנת. משהקת. כל סדר
היום פתאום סובב סביב גילת, ואני בקושי מתמודדת, בקושי עומדת
בקצב שלה, נדמה שהיא יודעת מתי אני מחליטה שזהו, אני צריכה
הפסקה של חמש עשרה דקות, ודווקא אז, מתחילה שוב לתבוע תשומת
לב, בצורה הקשה ביותר לדחייה. אנחנו הולכות לקניון כל יום, יש
בעשר הפעלה לאמהות ותינוקות (חבל שלא מתחילים בחמש, הילדה ערה
מארבע,) וזה פשוט "לייף סייבר" מבחינתי, כי כשירון חוזר- זה
כבר לא נחשב. הוא מגיע בערב צוהל ורענן, משחק עם גילת, מדבר
איתה, ומשוכנע שאין דבר יותר פשוט וקל מלטפל בתינוקת, בינתיים
אני נרדמת מול יונית לוי בשמונה וחמישה.
ירון אומר שהוא מרגיש מוזנח, אני משיבה לו "תהיה אתה איתה כל
היום, אני אשמח מאוד להרגיש קצת מוזנחת במקום בודדה כל כך,"
אבל ירון איננו יכול להשתחרר מהמפעל, שנת הלימודים החלה,
תלמידי בית הספר קונים מדבקות למחברות עם כוכבי ערוץ הילדים,
עטיפות לספרים, פתקיות ל"שליפים" וכל מוצר מנייר או מניילון
שירון אחראי על תפעול פס הייצור שלו.
גילת בת חצי שנה. ישנה בדרך כלל לילה שלם. ירון עובד פחות,
מטפל בה, ודוחק בי לצאת עם חברות: סרטים, מסעדות, הצגות, "תהני
קצת, מה יש, הילדה לא תגווע ברעב, שאבת לה לשנתיים."
כמובן- כל בילוי נגמר בסביבות עשר, אז כל אחת מאיתנו מתחילה
להתעייף, לא בגלל היום, אלא ממה שיש לה לעשות מחר: "כבר אין לי
מה לדחוף לחזיות, סיימתי להניק. אני צריכה גם חליפה נורמלית,
בלי זה, אין טעם להתראיין למשרת המנהלת". (כרמית)
"בעלי במילואים ויש לי ערימה של כביסות, בנוסף, הבית מריח כמו
אתר חירייה", (ניצן)
"הבת שלי הבטיחה לגננת שלא יפריע לי להכין שתי עוגות למסיבת
זהירות בדרכים, ועכשיו עליי לחפש צבעי מאכל אדומים צהובים
וירוקים" (לינוי)
כן, זוהי האימהות. לפעמים מבכים עליה, אך בעיקר מברכים. וכי
איך חייתי קודם? ראיתי רק את עצמי, רק את צרכיי, בזבזתי את
משכורתי עד תומה בכל חודש, לא חשבתי על העתיד לבוא. עכשיו זו
לא רק אני- עכשיו קיימת גם גילת, וכי מי ידאג לה אם לא ירון
ואנוכי, מי ינחם אותה כשתבכה, אם לא אני ואביה? כל כך הרבה זמן
חכינו לה. במשך חצי שנה ניסינו להרות. הבטחנו לעצמנו- יהיה לה
הכל. לכן, אנו מרשים לעצמנו לריב האחד עם השני מידי פעם. עדיף
שניפגע אנחנו- ולא היא.
"את חמודה שלנו", אנחנו אומרים לה, "את הילדה הכי יפה בעולם,"
וגילת, כך נראה, מבינה. ואנו מרגישים, בטוחים, כי גם היא שמחה,
כל כך שמחה, להיות בתנו.