New Stage - Go To Main Page


לקח לי זמן להתרגל אליה, לסוניה, אשתו החדשה של אבא. רק חודש
עבר מאז עזבנו, וכבר הייתה אישה חדשה בביתו. הוא גאה להציגה.
בחנתי אותה בהיחבא: אישה נמוכת קומה וצנומה. שיער קצוץ מאפיר
ויד אחת רפויה - "זה מהמלחמה", הסבירה לי במפגש הראשון שלנו.
"נכנס לי רסיס בהפגזות ועד שהגעתי לרופא היד הפסיקה לתפקד". זו
מתאימה בדיוק לאבא, חשבתי בליבי: לא יפה, לא צעירה, קצת נכה,
לא תהיה לו סיבה לקנא. המאכלים שהגישה לשולחן שכנעו אותי שהיא
בדיוק אבל בדיוק מה שאבא צריך: יושבת בית ובשלנית. כשסיפרתי
עליה לאימא, העירה לקונית: "מסכן, עכשיו ישכח מדיאטות. לא
יחזיק מעמד הרבה שנים".

בביקורי התרשמתי שהם חיים בשקט. אין מריבות, אין ויכוחים על מי
יכין את הסלט. מסתפקת במועט ואין לה הרבה דרישות. עקרת בית
למופת, בשלנית, וכשאינה מנקה או מבשלת היא קוראת ספרים, בעיקר
רומן רומנטי כדי להזיל דמעה פה ושם ולהתרגש. ומה עוד צריך אבא
שלי? לאכול טוב, לשבת ליד הרדיו בשבת בצהריים ולהאזין למשפחת
מלבסקי, לקרוא את העיתון האידי שלו, להשקות את העצים שלו,
אפילו את האגוז העקר, ולקוות לטוב.

סוניה מתנהגת אליי למופת. תמיד אדיבה ומעת לעת מגניבה מתנת כסף
קטנה - "קחי, זה מאבא שלך", נהגה לומר, "אבל אל תגידי לו".
כשהגעתי לבקרם ביום ההולדת ה-18 שלי, אחרי הכמעט אונס בבית לחם
הגלילית, קלטה מיד שקרה משהו ומיהרה להכין לי כוס קפה כמו שאני
אוהבת. במיוחד לכבודי נהגה לקנות קופסה קטנה של קפה נמס אדום,
כדי שיהיה לי כשאבוא, ולא אחת הייתה הקופסה מתייבשת כי
הביקורים שלי בבית אבא לא היו מאוד תכופים,

אבא הספיק לעבור שלושה התקפי לב קטנים, אבל המשיך לעשן והמשיך
לאכול טוב. כרסו הלכה ותפחה, והוא, המשיך לעבוד, המשיך לטפח את
הגינה והמתין בקוצר רוח לצאת לגמלאות כדי לשתול כמה עצים
חדשים. אני נסעתי לחו"ל. פה ושם שלחתי גלויות, בעיקר סביב חגים
וימי הולדת. לא קיבלתי תשובות, אבל גם לא ציפיתי. סוניה ידעה
טוב רוסית, אבל לא ידעה לכתוב בעברית. אבא ידע לכתוב באידיש,
אז כתבתי וקיוויתי שהבינו את כתב ידי. אימא נהגה להתקשר מעת
לעת ולדרוש בשלומם ואחר כך לדווח לי מה קורה. על התקפי הלב
דיווחה בקצרה והוסיפה: "מיידל'ה, אבל שלא תדאגי, הוא בסדר".

כשחזרתי אחרי שנתיים, כבר שכב במיטה שתחבק אותו חיבוק אחרון,
ולפני שעצם עיניו לנצח עוד הספיק לבקש - והבטחתי לשמור על
סוניה.
גם ללא בקשתו הייתי שומרת עליה. הרי הייתה אישה טובה שהקלה על
חייו, כך שלא הייתה לי סיבה שלא לאמץ אותה למשפחתי. ההבטחה
נתנה לכך משנה תוקף. נהגתי לבקרה לפחות אחת לחודש עם הבנים -
שקראו לה סבתא. לרוב הייתי מביאה לה אוכל מבושל לגיוון התפריט.
בשנים הראשונות הרבתה להתלונן על מצבה הבריאותי, על עצבות
ובדידות. על מטפלת אישית סירבה לשמוע, עד להתקף הלב הראשון
שלה. כשמצבה החמיר והיא התקשתה להלך, ניסיתי לשכנע אותה להיכנס
לבית אבות, לניסיון. זה נמשך רק שבוע ימים ונגמר בהתקף לב שני
ובאשפוז ממושך, בטיפול נמרץ ואחר כך במחלקה פנימית, שם התייחסו
אליה בנימוס אבל כחפץ.

נאלצתי להפוך עולמות כדי שיורידו אותה מהמיטה לפחות לרבע שעה
בבוקר, ועל הולכה במסדרון הס מלדבר. ליבי עדיין מלא על הצוות
המטפל במחלקות השונות של בית החולים: הפנימית, הגריאטרית,
היחידה לטיפול נמרץ. בכולן הופעלה אותה מדיניות של ריתוק למיטה
"כדי שלא תתאמץ". פלא שאחרי שבוע במיטה קשה לקום, קשה ללכת,
כמעט בלתי אפשרי לשוב ולהפעיל שרירי שלפוחית. ניסיתי להסביר,
להדגים, לשכנע - דבריי נפלו על אוזניים ערלות. מחסור בכוח אדם
ועומס מטופלים היו ההסברים המקובלים, ולדעתי גם עייפות החומר,
אבל התוצאה הייתה שנכנס אדם בריא למחלקה לאחר התקף לב ויוצא
אדם שהוא שבר כלי.

בשלב זה כבר אי אפשר היה להשאיר אותה לבד, ועוד בטרם שוחררה
מבית החולים הזמנתי לה את מריה. למלא את השעות הארוכות, לסייע
בהליכה ובביצוע עבודות בית קלות. מזל שהייתה לנו מריה, שקיבלה
על עצמה את תפקיד המטפלת ועשתה זאת בנאמנות.

בשנים האחרונות הפסיקה סוניה להתלונן, קיבלה את חייה כמות שהם
ושמחה כשהייתי מביאה לה רומנים ברוסית שאפילו לא ידעתי את שמם,
בעיקר ספרים של ג'ודית קרנץ, אבל רק רומן שבוכים בו באמצע
וצוחקים בסוף היה מקובל עליה. הייתי קונה אותם במשקל ומביאה
ומקווה שעדיין לא קראה. בשלב מסוים התחילה לקרוא אותם מחדש,
וכששאלתי אמרה: "כבר שכחתי על מה כתוב בספר, אז אני קוראת אותו
פעם נוספת לחדש את הזיכרון". לא כל כך האמנתי לה. התחלתי לקלוט
שיש איזה שהוא ניסיון לחסוך, ושגם ההליכה לספרייה המקומית הפכה
קשה עבורה.

התלונה היחידה ששמעתי מפיה באותם הימים הייתה "למה שכח אותי".
"מי שכח?", הייתי שואלת בתחילה, והיא הייתה עונה: "אלוהים.
עייפתי לחיות. אני רוצה למות, אז למה שכח  אותי?". ניסיתי לדבר
על ליבה שעוד מעט הנכדים מתגייסים ואחר כך יתחתנו והיא צריכה
לרקוד בחתונה. היא הסתכלה בי במבט עגום וחייכה קלושות: "לרקוד
כבר לא אוכל, אבל לשמוח - תמיד. אבל למה שכח אותי? אני כבר גרה
כאן מספיק זמן כדי שידע את הכתובת שלי. אני מקווה שיבוא
בקרוב". אבל הוא התמהמה.

מעת לעת הייתה מבקשת "בואי נלך לבקר את מישקה ," ואני לא
יכולתי לסרב למרות שידעתי שהוא קבור בשורה העליונה ליד עצי
הברוש וההליכה תהיה קשה עליה.  מה לא עושים על מנת לשמח אותה
אפילו אם זה רק ללכת לבית הקברות.
"הנה", אמרה סבתא והרימה אצבע קטנה, "את רואה, הכל כבר מוכן
ומזומן ומחכה לי. אני מקווה שלא אצטרך לחכות יותר מדי זמן".
העפתי מבט בפניה החיוורות של סבתא, שהזקנה חרצה בהן שבילים
רכים והוסיפה פה ושם כתמים חומים. "מה בוער לך?", שאלתי
בסקרנות מהולה במבוכה. "יש לך עוד מספיק שנים עד שתגיעי לכאן.
מה את כל כך ממהרת?".

סבתא נאנחה אנחה עמוקה כזו שבאה מבפנים. "אוי, כשיגיע יומי,
למה להכביד עלייך, גם כך את טורחת יותר מדי, וחוץ מזה זה יצא
הרבה יותר זול, כי קניתי שניים: אחד בשבילי ואחד בשביל מישק'ה.
תמיד משלמים פחות כשקונים הרבה".
"קנית שניים? מה קנית שניים?".
"מה זאת אומרת מה? מקום. כאן". היא מחייכת. דעתה זחוחה והיא
נראית משועשעת.
"הרי אבא מת לפני קצת יותר משנתיים", אני מתריסה, "מה פתאום
נזכרת עכשיו?".
"קניתי לפני שהלך בדרך כל בשר, אבל את חושבת שכל כך פשוט לקבל
החלטות? לקח לי זמן לבחור את האבן המתאימה ואת צורת האות, וגם
את המקום שיהיה לי נוח ובעיקר גם לך, וכדי שלא יחשבו עלייך
רעות שאת קמצנית או משהו כזה. אז דברים כאלה צריך לתכנן מראש.
אז קניתי, אבל רק לאחרונה בחרתי".
מתחשק לי מאוד לברר למה היא מתכוונת, אך אני חשה לא בנוח לעמוד
ליד הקבר העתידי שלה ולשאול אותה שאלות. חוץ מזה, הפה שלי כבר
יבש, גם מרוב דיבורים וגם ממחסור בקפה חם, אז אני כבר מוכנה
לזוז הביתה, אבל סבתא לא מניחה לי כל כך מהר.

"את רואה את האבן הזו?", היא מפנה את תשומת לבי לקבר מט ליפול
בקרבת מקום. "את יודעת מי שוכב כאן? זה לזר, שמת לפני אולי 10
שנים. תראי, תראי את הקבר שלו, תראי, תראי את העבודה הזולה.
הביטי, היסודות מטים ליפול ועוד מעט כל הקבר יתמוטט. אבל הקבר
שלי יחזיק מעמד הרבה זמן. את רואה, בחרתי אבן מיוחדת, לא סתם
אבן חברון פשוטה, אלא יבוא מיוחד מאיטליה". היא מצביעה על הקבר
שלה בגאווה בלתי מוסווית וחיוך רחב עוטר את פניה. "גם הבסיס
בעובי כפול כדי שלא ישקע. והכי חשוב - האותיות של שמי חרוטות
על פני האבן ואין סיכוי שיפלו".

"יש לך עוד הרבה זמן עד שתגיעי לכאן", אני אומרת בחיוך, מקווה
שאינני טועה.
"לא בטוחה. אף פעם אי אפשר לדעת מתי הוא יבוא לבקר אותי ואחר
כך לקחת אותי", עונה לי סבתא, "תראי, הייתי רוצה שכבר יבוא.
אני עייפה ואני לבד והזמן גדול עליי, אבל הוא כנראה שכח היכן
אני גרה או עסוק בשטויות שלו, ובאמת שלא מתאים לי לחכות כל כך
הרבה זמן, אבל בכל מקרה אני רוצה שיהיה כמו שצריך. שלאף אחד לא
יהיה מקום להגיד שום מילה רעה, לא עליי ולא עלייך. את יודעת
כמה השקעתי בכל זה? בעצם, אף אחד לא צריך גם את זה לדעת, נגד
עין הרע, טפו טפו טפו...".

כשהתחלנו ביחד את המסע הייתה סוניה מסודרת היטב. הייתה לה
פנסיה קטנה מאבי, תשלום זעום של ביטוח לאומי וחסכונות. חיה
בנוחות אבל בצמצום. מצב רוחה השתנה לפי ימי השבוע וכאבי
הפרקים. מעת לעת הייתה נזכרת באחותה שנפטרה מדלקת ריאות ברוסיה
ובאחיין שהתאבד כמה חודשים לאחר מכן, והייתה בוכה. קרובי
המשפחה היחידים שהיו לה בארץ נפטרו אף הם זמן קצר לאחר מכן.
"המוות לא מקל על החיים", נהגה לומר. "למה לקחת אותם כאלה
צעירים ויפים ואותי שכחת? כדי שאבכה עליהם? זה לא נכון ולא
צודק!". ואני, מה אומר אז, שתקתי.

שבוע לפני יום ההולדת של 94 פגשתי אותה במצב רוח קודר. "את
יודעת מיידל'ה", אמרה לי, "אין לי יותר כסף לשלם למריה. מה
יהיה?".
"אל תדאגי סוניצ'קה", מיהרתי לענות, "אני אשלם למריה, רק אל
תדאגי". ואכן שילמתי למריה את משכורתה האחרונה. ומדוע אחרונה?
כי יומיים לאחר מכן אושפזה סבתא סוניה עם התקף לב חריף שממנו
לא החלימה. מריה סיפרה לי אחר כך שכשהכסף החל אוזל, נהגו לשבת
בלילה, בחושך, לאורה של הטלוויזיה כדי לחסוך בחשמל, ולהתקלח כל
יומיים כדי לחסוך במים. ולהצטמצם ברכישת מוצרי מזון. "ולמה לא
סיפרת?", באתי בטרוניה אל מריה. "היא אסרה עליי לדבר על זה.
הבטיחה ש'איך שהוא נסתדר'". ואני, לא עלה על דעתי לשאול, כי
תמיד בביקוריי הייתה חייכנית ועליזה. מי יכול היה לשער מה קורה
בנפשו של אדם?

אין ספק שהמוות שלה היה עצוב. למות בגלל שאין יותר כסף בחשבון?
אצלנו, במאה ה-21? עצם המחשבה מעבירה צמרמורת בגווי. ואפילו
אני, שכל חיי דואגת מה יהיה וחוסכת, מקווה שלא אגיע למצב שלה
ולא אזדקק לכספם של אחרים על מנת להתקיים. הייתה לי אימא שכל
חייה אמרה "חסוך ושמור כי מי יודע מה יהיה מחר", ואבא שאמר
"אכול ושתה כי מי יודע מה יהיה מחר". ואני עדיין מתרוצצת בין
השניים ומבזבזת קצת ואחר כך לא ישנה בלילה מרוב דאגה, ופותחת
למחרת עוד תוכנית חיסכון למקרה ש... אז אני רוצה למות צלולה
כמו סוניה ולא חסרת בינה כמו אימא, ועם מספיק כסף לשמח לב
הבנים במותי, ולא להיות תלויה בחסדי אחרים: לא מטפלות ולא
שירותי מטב (מטפלות בית). לבדי, בכוחות עצמי, עד לעצימת
העיניים.



+ עוד פרק מתוך הספר: חנה שצמן  אקוורלים, 2019, בהוצאת בן גל
הפקות



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 27/10/19 15:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן שזר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה