לעזאזל, כי זה מה שנשאר
השלדים האוחזים בקרקע
מחרבנים-מדשנים על פני השדה
מאכילים בגופם את האדמה
רק פצע נשאר בבור
תריסים על כל ההר
והקברן מנגן בכינור
תרזה רב יופייך
על המצבה אשר עליה את יושבת
שובל שמלתך נוגע באדמה
ריח הפרחים באפך
בנחירייך הרוטטות בעונג
על ריח הזרעים אשר שתולים
עלי גפן מוריקים תפארת לשמך
אשר משתרגים בכפות רגלייך
תרזה אישה יפה, אומרים כולם
אבל ריח של מוות קר נושב מעורך
מיזגו יין לאורח
מיזגו יין לגוף הזר
אשר במשכנו מבקש להיטמע
חלה האיש עד מאוד ובשרו רך
פריך, רפה, ממאיר
מבקש את קריסת האיברים
קריסת המערכות
קריסת החיים המתרסקים בלבו
היא נוגעת לא-נוגעת בהבל פה רך מנטה
היא משבחת את הבשר הנא
זרעים עפים ברוח ריקנית עצלה
מסתחררים בחן קל ועדין. |
