לקחת לרגע נשימה ולדעת שהיא אחת מיני רבות.

אך משהו בה חמצמץ ותפל.

המחשבה על כניסה אל מקום לא ידוע לא זו שגרמה לחשש

אלא אותו חוסר ביטחון שמתגלגל לו במעלה הגרון וממלא אותו
בתחושה שהלכת לאיבוד שם

אז הראש נוטה קדימה ואחור במטרה להגיע למסקנה האם ההחלטה נכונה
או אולי אימפולסיביות שגוייה

כי בסופו של יום אף לא אחד לא יודע מי אותו אדם שעומד מאחורי
המראה

פגישה מקרית חצי דחוייה

עלולה להפוך להרפתקאה מופלאה

או שאולי היא בכלל עוד סימן שאלה שיציב תהום בינו ובינה

בראש כינורות נלחמים כמו שוורים בין מנגינה אחת לאחרת

גורמים לאיבוד שיווי המשקל במחשבה על כניסה אל החדר

מילים ממלאות את החדר כמו צבע שנשפך מפחית

חוסר ארגון וסדר שגורמים לרצות לצלול יותר עמוק

אז עוצמת עיניים

ומתוך החלטה אומרת כן פזיז וקצר שלא מוביל קדימה גם לא בצעד

אך מהצד השני של הקו יש היסוס לא ברור שהופך את האדמה למים

תחושה של טביעה עם טיפת נשמה שמציגה את האור בקצה

עם סוד שאותו לא רוצים לגלות רק ממשיכים לטטא אל מאחורי הספה

שוב עוצרים, חושבים, שואפים לריאה ומגיעים אל עולם אחר.

מציגים את עשרת הקווים האדומים וחותמים אותם בדם

כמו בכפפות קטיפה מטפלים בנושא מעבירים מאחד לאחר

לבסוף עומדים מול עיני האחר

ורק אוויר מפריד

בין העולם הזה

לעולם שלה