"...נחייה באושר ועושר?"
"עושר, נרוויח. אושר, נייצר."
"ואתה תוכל להבטיח לי שכלום לא יקרה? ששום דבר לא יהרס?..."
"לא. אני לא יכול. אני רק יכול להבטיח לך, שננסה. שנסכן את
הכל. שנשקיע בזה את המאמצים ההכי גדולים שלנו. אני לא יכול
להבטיח לך שלמות. אני רק יכול לשאוף לאחת כזאת."
"ומה עם..?"
לא נתן לה לסיים.
הם היו זוג מצחיק. לא קונבנציונלי. פשוט, אחר.
הוא היה גדול. היא לא. הוא היה בוגר. היא פחות. הוא היה מנוסה.
היא... היא שמרה על זכות השתיקה.
אף אחד לא באמת ידע מאיפה הכל התחיל. אף אחד לא ידע על אותם
ימים קשים, בהם הרגישה כל כך לבד, כאשר האדם היחיד אשר יכלה
לפנות אליו לעזרה, לא היה אדם בכלל, אלא קופסת כדורים כחלחלה
שעמדה בפינת השולחן.
אף אחד לא ידע על אותן פעמים, בהן ניסתה. ניסתה אבל לא הצליחה.
אולי כי לא ידעה, אולי כי ויתרה מוקדם מדי, או שאולי כי פחדה.
פחדה ללכת. פחדה למות.
אף אחד לא ידע, על אותם ימים, בהם התפללה. רצתה, ביקשה, התחננה
שמישהו יציל אותה.
שמישהו יהיה שם בשבילה.
שמישהו יקשיב. שמישהו ידאג. שמישהו יכאב בשבילה.
אף אחד לא ידע על אותם ימים. על אותם ימים בהם הוא נהג להשתכר.
להשתכר ולאבד שליטה. אף אחד לא יודע, והוא בוחר שלא לזכור את
אותו לילה שבו כמעט דרס אדם. שבו כמעט לקח חיים. בלי לחשוב,
בלי להבין את חומרת המעשה בכלל. רק חשב שהיה זה מזל גדול מדי,
או צירוף מקרים מדהים לפחות, כאשר הרכב שהיה מולו, סטה מהמסלול
בשנייה האחרונה, ורק לקח איתו ביחד את המראה הצדדית. ולא את
חייו שלו.
אף אחד גם לא ידע, על אותם ימים קשים, ימים ארוכים, כמעט בלתי
נסבלים, בהם הרגיש כל כך לבד. בהם נהג לחשוב שבריחה מהמציאות,
תפתור את כל בעיותיו. היה ננעל בחדרו, מוציא מתחת למיטה את
שקית העלים החביבה עליו כל כך, ומחזיר אותה פחותת תוכן אל מתחת
למיטה. למחבוא הסודי כך חשב.
אף אחד לא יודע, אף אחד לא שמע על אותם ימים. אותם ימים שהם
זכרו. אותם ימים שכל כך רצו לשכוח.
אף אחד גם לא יידע, ואם יוודע על כך לנפש נוספת בודדה אחת,
יטרחו להכחיש, על אותה הפעם.
אותה הפעם בה נפגשו.
כשמצאו את עצמם, אחד ליד השניה, במיטה, במחלקה הפסיכיאטרית.

- עריכה אחרונה 23/5/2009