....דוקטור תאמר לי כמה זמן, בבקשה דוקטור, אחרים נוטים שלא
לומר לי את האמת, אבל אתה, אני יודעת שאתה תאמר לי את כל האמת,
עד הפרט האחרון, אתה תחשוף הכל, אחרי שאומר לך ואחרי שאספר לך
את אשר עובר עלי, לא תהיה לך כל סיבה, אתה חייב לעשות כך, אם
לא בשבילי אזי בשם האהבה....אני נשמעת קצת סהרורית, אני יודעת,
אך התרופות הללו הן הסיבה לכך. אני חולה מאוד, מחלתי סופנית
ואין צורך באבחון, אני יודעת במה אני חולה ואני מרגישה
כשקוראים לי ללכת. אני כל-כך קרובה אל האור, אני כבר נמצאת
בחצי הדרך, אני רואה את האור, האור שכולם מספרים עליו, שם,
בקצה המנהרה...יום אחד הוא פשוט נעלם, הלך ולקח אתו את הדברים
הכי לא חשובים פרט לדבר אחד יחיד ומיוחד שאין שני לו, הוא
עצמו. ההרגשות, הליטופים, הציחקוקים, החיבוקים, המבטים,
הזוגיות, החברות והאהבה, אני מוכנה לוותר עליהם, על כולם ורק
שיחזור. ממלותיי יכול אתה להבין, דוקטור, את הייאוש
שבפי....איני רוצה את כל אלה, אני יודעת שהם לא יעטפוני שוב.
בעבר הייתי מוכנה להקריב הכל בשביל אלה אך היום היני מבינה כי
רק האדם עצמו, הוא הדבר החשוב ביותר. הייתי מכורה לאהבה הזו
ולכל גרורותיה והם אלה אשר ממיתים אותי כעת. הם אשר מאכלים את
לבי ומביאים עלי את קיצי.

ההנאה שבהרגשה, ההנאה שבליטופים, ההנאה שבחיבוקים וההנאה
שבאהבה, כל אלה ממכרים את הנפש ומעוורים אותה לחלוטין. אפילו
אתה דוקטור, אפילו אתה זוכר את ההתאהבויות שלך. הזיכרונות הם
כמו תולעת המכרסמת ונוגסת אט אט בקרביי הנפש. אילו רק תוכל
לקחת ממני את הזיכרון ואת התמונות החולפות בראשי ללא הרף,
המעלות את רף הסבל מרגע לרגע....החלל, החלל הזה שחלקנו מרגיש
אותו, הוא חי וקיים וכרגע אני נמצאת בתוכו, שקועה עד הצוואר
וקשורה אליו בחבלי לידה כואבים, נוראיים ואין סופיים. כיצד אדם
יכול להתחנן לסופו ולייחל למותו, כיצד דוקטור, אתה, איש
הרפואה, כיצד אדם יכול לעשות זאת, אנא תאמר לי....אהבנו,
התחתנו, הבאנו את ילדינו, גידלנו אותם, התבגרנו והתיישנו, ועתה
כל שנותר הוא החלל. כיצד אמלא את החלל ובמה. אף אחד לא מכין
אותך למקרה פתאומי שכזה, הנך וודאי זוכר כיצד הגבת למות ראשון
המטופלים שלך, יקירך. זו הייתה פרידה סוחפת וקטלנית. אף אדם לא
אמר לי, היי, תיזהרי, את יכולה להיפגע. אף אחד לא אמר כמה נורא
יכול להיות הדבר. חרף כל האזהרות שבדרך המשכתי....עתה אני רוצה
שיחזור אל חיקי, ללא ההרגשות, הליטופים, הציחקוקים, החיבוקים,
המבטים, הזוגיות, החברות והאהבה. רק אותו אני רוצה, שייקח ממני
את החלל הריק והאכזר.

אתה רואה את האור דוקטור, אני רואה אותו. השעות חולפות ונדמה
לי שאני נלקחת קדימה ומובלת כלפי אותה נקודת אור למרות שאיני
מרגישה כל תזוזה. אתה יכול להבין אותי דוקטור, אתה גם יכול
להרגיש את גוויעתם של המטופלים שלך, אני יודעת. עם השנים אנו
מפתחים את הראייה והתחושה הזו ולבסוף אנו יכולים להעריך, אפילו
בדקות ובשעות, מתי ייפרדו מאתנו אנשים מסוימים וימשיכו הלאה
בדרכם.
גם אני ידעתי, לא אשקר לך, ידעתי....כולם ידעו אך אני סרבתי
להאמין למרות האזהרות הטבעיות של גופי. ההתרחקות, חוסר המגע
ואת השאר אתה וודאי מכיר. אני יודעת שאין ביכולתך לתקן נזקים
אלו, אולם אני מודה לך על המסירות... וברגע שהיא נעלמה הבנתי
כמעט מיד שהכל גווע. הבנתי שכל שאעשה לא יחזיר אותו אלי בחזרה,
אפילו כשהיינו עדיין יחדיו, גרים תחת אותה קורת גג וישנים
באותה המיטה.
לכל החולים הללו....לכולם יש אהבה ולכן הם יבריאו. אני אמות,
ודאי שבקרוב, אני זכיתי באהבה והיא הותירה את החלל בקרבי.
מבטים ותמונות מעלים זיכרון כאוב והמחשבה מעלה היא אסוציאציה
חדה.
האם משנה הגיל, האם סוג האדם גם הוא משנה. ודאי שלא דוקטור,
ודאי שלא....איזו תרופה תיתן לאחת כמוני, דוקטור. איזו גלולה,
איזו זריקה, איזה טיפול או איזו גישה, ואולי תציע לי אהבה חדשה
כחלופה.

עתה, אתה הופעת וכל כולי בידיך העדינות והמקצועיות. המסירות
שלך דומה לאהבה, המבטים שלך נוטעים בי תקווה ואני מרגישה כי יש
ביננו חברות מיוחדת במינה....תן לי את המגע שלך המזכיר נשכחות,
לטף אותי בעינך העצובות והאמפטיות, העבר בגופי רטט שיזכיר לי
שוב ושוב את הסיבה שבגללה אני נמצאת כאן, לידך.... דוקטור, האם
השעה קרובה, אני יודעת שתאמר לי את שעתי כיוון שאתה מסוג
האנשים היודעים להעריך שאלה שכזאת. אתה יודע כמה חשובה לי
התשובה ולכן יודעת אני שלא תשקר. ענה לי דוקטור, ענה לי ומלא
את החלל הנוראי במעט זמן, ובתקווה אבודה. הכן את החומר ומלא את
גופי, תן לי את הזריקה האחרונה, הסר ממני את משככי הכאבים
הנוטעים בתוכי תקווה.