האדם הבודד המשיך במעופו, לרגע לא הסיט מבטו, בכדי לראות מה
עלה בגורלם.
הוא. היה זה אשר ישא את העול. לבדו.
זאת ידע מרגע שהביט במראה, והבין את עצם הווייתו ותכלית קיומו.
היא כבר נתגלתה כשפוזר ערפל הבורות של הגיל הרך. הקרניים אשר
ניסו לפגוע בו בעודו על הקרקע, הקפידו לפספס בצורה שיטתית. הוא
לא היה מודע לכך, אבל בדיעבד אולי כן, כמו תמיד.
האדם סימן את ההר המושלג ולשם שאף.
אלא שפסגת ההר אינה נראית לעין ואיש לא פגש בה, ספק אם היא
בכלל קיימת. לשם שאף.
האנשים אשר הותיר זה עתה על הקרקע הבוערת נקראו לעיתים חבריו.
הם אינם ברי שימוש עוד. התועלת שבהם הייתה לתכנון העתיד ובזבוז
ההווה. אולי גם התרפקות על העבר הבדיוני שהיו תווים מכלום.
עתה הוא בעתיד ואילו הם במרחק שנות אור.
בעבר כששאל את עצמו מדוע הוא מתקשה בהטמעות, עצמו ענה שכולם
מתקשים בה. בעודו עף, הוא הבחין שצבעו הכחול, שהיה נוכרי כל כך
בין צבעי האדמה הוא בדיוק כצבע השמים אשר בתוכם הוא מרחף.
הטמעות?
שלג באופק, הוא רעב אולי גם עייף. אין לו עוד צורך במזון או
שינה. האדם כבר עבר מצבים גרועים מזה בעודו מתקיים על הקרקע
הבוערת.
אך את אלו צלח בקושי רב וכמעט תמיד בעזרתם של האנשים.
זיכרונות  מציפים אותו והוא מגביה מעופו בכדי להתגבר. נשרים
רבים טסים לצידו ומולו, קורצים האחד לשני כמו יודעים שמסעו
לשווא.
עיר הולדתו צצה ומתפרשת תחתיו, ממשיכה כסדרה כפי שהייתה כשעזב
אותה לפני שנים.
גם נשרים טועים, חשב.
או אולי הם במיוחד, עסוקים בציד, גידול והגנה. תמיד בטוחים כי
הגבוהים ביותר הם אלו המצליחים לראות את התמונה השלמה. טעות
נפוצה, לא רק בקרב נשרים.
אורות העיר דועכים והלילה משתלט על הנוף. כוכבים מרצדים על פני
המסך השחור. הצפוני שמביניהם מולך באכזריות וקובע את הסדר. מדי
כמה שנים יש ניסיונות למרוד. הניסיונות הבודדים נתקלים בתגובה
אכזרית, המפילה עשרות כוכבים. אלו האחרונים מסיימים את מאורם
בלהבה עצומה ודעיכה מיידית.
אך הלילה אין כל מרד בקרב בני השמיים, וכל כוכב מקפיד לשמור על
אורו המדויק הנדרש להשלמת ההרמוניה כולה. השלג בלט במיוחד
בזכות הרמוניה זו שקיבלה חיזוק מרהיב מהירח. כל אלו האירו את
השלג ולובנו בלט מעבר לעצים הגבוהים המנסים לשמור אותו לעצמם
ולא מבינים את  משמעותו האמיתית.
קרוב משהיה אי פעם להר המושלג, נשימתו נחלשת ומתחזקת לפרקים.
לא נותר לו מרחק רב מדי, למרות שהכיר כבר פסגות שהתרחקו עם
העלייה.
האדם הבודד עצר את הטיפוס, שלח את מבטו אל הפסגה וראה את לובנה
הזוהר והמוחלט.
גופו צלל מטה ודאה במהירות מרחק שנות אור, עד שהגיע לבסוף אל
האנשים.
מבלי לשאול תפס באנשים וסחבם על כתפיו לאורך הדרך האינסופית עד
ששב להר המושלג שהיה עתה ביתו. בהגיעם שאלם אם ברצונם לטפס
איתו לפסגה. אדם נחמד אחד היסס ובחר לשוב לקרקע הבוערת. שאר
האנשים הקרויים חבריו עלו לפסגת ההר המושלג. שם הם זכו לעזור
לאדם בודד לשאת את העול.