אני לוקח את היום,
לוקח יומיים.
מעביר הדברים החשובים שיחכו לי בהמשך.
מצידי שיסתדרו בשלשות, כמו חיילים טובים.
מאחורי הקלעים, אני הוא שבעצם מושך בחוטים.

מחכה לתורי
בתור הארוך הזה שמשתרך אט אט.
שולח מבט חטוף בשביל לנסות להבחין במקל
שמעביר את עצמו מיד ליד.
מתי יגיע תורי?
עד שזה לא אישי, זה לא אישי.

האווירה מוחאת כף,
העצים מחליפים מקומות.
מותירים מספר מכובד של עלים יתומים, עזובים על האדמה.
מחזות שלי ושלך יושבים בספסל שבחצר
עוד מהדהדים לי בראש.
שקט לי פה מדי,
אולי תואילו בטובכם להוציא אותי לטיול ?
חבל לבזבז אווירה שכזאת ולא לזרוק לכל עבר
את החיוכים שרק רצו כבר לצאת ולשחק.

למחיר יש מחיר,
אפילו השמרן חייב להמר, להתאמץ
בשביל לקבל משהו,
ועדיף שיהיה בשורה הרביעית קרוב לאמצע.

תכף מגיע תורי אני מניח.
מניח לאנשים ולמקומות שכה אהבתי לחלוף על ידי,
אין מספיק זמן לקחת את הביס האחרון.

הייתי נותן הכל כדי שאת עוד תדבקי בי,
ואם לא, לפחות תזרקי לי את החיוך הזה שלך
כשאת יוצאת לחצר.