הרגשתי כל כך קטנה.
קטנה ומבוישת.
אז החלטתי לנוח.
התיישבתי.
לא היה אכפת לי איפה.
ברגע זה, המקום הזה נראה לי האידיאלי ביותר בעולם כולו. ומי
בכלל יעז לקבוע מהו המקום האידיאלי בשבילי, או המקום בשבילי
בכלל?
לא הייתה לפניי מטרה - לפחות לא אחת קבועה, אז פשוט ישבתי שם
ונחתי.
עברתי דרך ארוכה, וזה קשה כשאין לך אמצעים לעבור את הדרך הזאת,
ועכשיו פשוט רציתי לנוח.
לנוח - זה הכל.

מישהו עבר לידי. הוא לא הביט בי, הוא היה עסוק בשלו.
רובכם לא רואים אותי, אני מחלחלת אל בין האבנים במדרכה שעליה
אתם פוסעים מדי יום, אני נעלמת לאט לאט, מתרחקת יותר ויותר -
ואיש לא עוזר.
הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא להתחפר עמוק באדמה, שם אף אחד
לא יטריד אותי, לא ילעג לי ולא ירמוס אותי. שם אני לא ארגיש כה
קטנה - שם אהיה בטוחה.

זה קרה לפתע.
המציאות פגעה בי פתאום, חופרת בטלפיה באדמה, בחומה שהקמתי
סביבי, מטילה בי מורא. מקורה החד כלהב, חותך את הקרקע הבטוחה
עליה הנחתי את ראשי העייף, חודר עמוק אל נבכי נשמתי, פוגע בי,
פוצע אותי. המציאות חדרה לחיי באחת, שולחת את טפריה, משספת
אותי, עוקרת אותי ממקום מבטחי ומכניסה אותי - צווחת ומתפתלת -
אל תוך לועה הפעור.
ניסיתי לברוח ממנה, ניסיתי בכל כוחי, אך רגליים לא היו לי כדי
להימלט מפניה.
נכנסתי, קבורה עמוק בתוכה, כשהיא סגרה עליי את פיה, נוגסת בי.
מה שנישאר עכשיו ממני היה זרוק על האדמה מתחתי, מתפתל בכאב. כל
שיכולתי לעשות היה לאסוף את עצמי  ולזחול משם, בגפי, על גחוני.
צנומה. קטנה. חסרת חשיבות.

זה קשה להיות בודדה בעולם הגדול הזה, בעולם הענק והאכזרי הזה,
להיות מסווגת כדבר מאוס ובלתי נחוץ. אני לא אוהבת שכאשר אתם
נתקלים בי, בוחנים אותי בעינכם הגדולות, מייד אתם שונאים אותי,
מתעבים את עצם קיומי.
נמאס לי שדוחפים אותי ממקום למקום. נמאס לי שדורכים עליי
ורומסים אותי, אני לא מרבד וגם לא מרצפת, אני יצור חי ונושם
וגם לי מגיע לחיות.
מה אני מבקשת בסך הכל?
פעם אחת, הייתי רוצה שרק פעם אחת, כשמנתקים אותי מהחיים שלי -
מרימים אותי בידיהם הכבירות, המאיימות, האכזריות...  מביטים
במציאות העגולה מרירה-מתוקה שלי, נכונים לעכלה ואז לפתע הם
מבחינים בי, שנייה לפני שהם משליכים אותי מעליהם, כל מה שהייתי
רוצה זה שפעם אחת הם לא יביטו בי בשאט נפש ויאמרו:
"איכס, תולעת!!!"