[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ע. מ. מרמן
/
הפטריות

                                                           
 הקדמה.
באביב כל הישראלים יוצאים לחו"ל, לנפוש במקום קצת יותר
פסטורלי. אירוני אבל אחת מהאטרקציות התרבותיות העיקריות במדינת
ישראל היא לעזוב את מדינת ישראל, למעשה עד כדי כך שזה הפך
לנדבך ראשי בתרבות הישראלית. אני לא שונה, שמי הוא ישראל
ישראלי וחודש חודשיים עוד לפני פסח כבר ידעתי- האביב הזה אני
בחופשה. השאלה היחידה הייתה למעשה לאן. אני בהתחלה רציתי ללכת
לרומא. אישית כל התרבות הזאת ממש מדברת אלי. והילדים? הילדים
רצו לוס אנג'לס, רצו לפגוש את מיקי מאוס ולהצטלם עם גופי.
שראל, הבן הקטן שלי, היה ממש עם דמעות בעיניים כשניסיתי לשכנע
אותו כמה כייפית איטליה ולדבר אתו על כל המוזיאונים שיש שם
וכמה זה חינוכי. הוא ניהל מולי מלחמת התשה בדמעות האלו במשך כל
הנאום שלי על התרבות האירופאית ומול כל הדברים שהצגתי בפניו
היה לו רק טיעון אחד לשטח כנגדי... יכולים לנחש מה הוא היה?
אחרי כל הסיפור הזה הוא פלט כנגדי בבכיינות זועפת " לכל הכיתה
יש כבר תמונות של הכיף שהם עושים עם דונלד ואתה מכריח אותי
ללכת לאיטלקים האלו..." לזה לא ידעתי מה לומר, הוא כל כך בכה.
אבל מה? האירוניה כאן היא שלמרות שנכנעתי בסוף, יעדנו לא היה
לוס אנג'לס, לא- האישה רצתה פריז. לא שהיא פחות עמידה בפני
הדמעות של הילדים, אלא שלה פשוט (שמה בישראל ישראלה) היו יותר
כלים לנהל משא ומתן. מסתבר שרק באיטליה אי אפשר להצטלם עם גופי
המזורגג.
ההכנות היו בשיאם, אנחנו נוסעים לצרפת. אני היחיד למעשה
שנותרתי מתוסכל מכל הסיפור הזה לא רק בגלל שלא טסים לאיטליה
אלא בגלל שאני גם הייתי בכלל נגד צרפת, למה כמה שגופי שונא
איטלקים ככה אני שונא צרפתים. למה ?? אתם באמת יכולים לשאול
למה אחרי כל גילויי האנטישמיות המקוללים שלהם?? האנטישמיות
בפריז גואה והאישה באופן עקרוני מסכימה איתי. אבל מה: "ישראל,
פעם אחת אולי תניח לפוליטיקה!?! אוקי, אז הצרפתים הם חלאות,
אבל פריז מהממת והאוכל שם נפלא!". אז טסנו.
                                       הנופש
וואלק, מה אני אגיד לכם, באפריל כבר ההתרגשות בביתנו גאתה.
היינו ארוזים לחלוטין, אני וישראלה. הילדים היו באקסטזה לקראת
גופי ואני השלמתי עם גורלי הצפרדעי.  בדרך לשדה התעופה חתכו
אותי הרבה פעמים אבל זה מובן לחלוטין, סך הכל מדובר בנהגים
ישראלים- בגלל זה רציתי גם לטוס לאיטליה כי האיטלקים הם גם
אותו דבר, אני לא מסתדר עם נימוס מעושה.
מה שהיה באמת קשה היה הטיסה- לידי בבית קפה בשדה תעופה, יש
מישהו שהכרתי אבל לא ראיתי המון זמן. הבן אדם הזה היה מכר שלי
מהתיכון. טוב, כשאני אומר מכר אז אני קצת מגזים, הייתה לנו
היכרות שטחית על בסיס יום יומי של התעללות נפשית ופיזית. אני
הייתי הצד הסובל בהתעללות הזאת. הבן אדם הזה, שהיה מאד מקובל
ומאד מוצלח בתיכון היה בכל זאת בן זונה אמיתי, לעולם לא עשיתי
לו דבר. מה שמצחיק שהייתה לו עוד החוצפה לדבר איתי בנועם,
לפנות אלי ולזהות אותי! כאילו בכך שאני מזהה אותו אני מטהר
אותו מההתעללות השיטתית שהוא היה מפעיל עלי. כשאתה נפגש עם אדם
לאחר שנים, לא משנה עם מדובר באויב או מכר, אתה מיד מתחיל בדו
קרב מסוים שהחשיבות שלו כל כך משמעותית עד שהוא צף למעל לפני
השטח (החשיבות, אגב, עולה ביחס הפוך לכמה שאתה מחבב את האדם).
לצערי, הדו קרב הזה היה אבוד עבורי - האיש מסתבר עשה המון מאז
שסיים את התיכון והמוצלח הזה נשאר מוצלח. הוא גם התעקש להוכיח
לי את זה וסיפר לי על האוטו החדש שלו תוצרת גרמניה (אלא מה,
ברור שחרא כזה יקנה מכונית גרמנית). הלכתי לשירותים, לא יכולתי
לסבול עוד את העורך דין הזה. בזמן שהשתמשתי במשתנה (משליפת
השמקלה ועד הניעור המסכם של כובע הטמבל) הפרצוף של האיש הדוחה
הזה שהרס לי את הילדות היה כנגד עיני. גם לאחר שהטיפה האחרונה
השתחררה ונפלה בדרמטיות אין קץ לתוך המשתנה, נשארתי רכון
מעליה. ניסיתי למקד את המחשבה שלי במשהו אחר- חשבתי על אמריקה.
לא יודע למה חשבתי על אמריקה, כנראה שפשוט אם הייתי מסכים ללוס
אנג'לס מלכתחילה לא הייתי תקוע במצב הזה עם השמוק הזה. בכל
מקרה, תמונה אחת עלתה לי לראש במיוחד- התמונה של החיילים
האמריקאים שמנסים להניף את דגל ארה"ב, זה עבד גם, זו התמונה
היחידה שהצליחה לנער לי את האיש מהראש שלי. ואז שוב איבדתי את
הריכוז כי מישהו הוריד את המים.
כששטפתי את הידיים הבטתי לעצמי בעיניים ופתאום תהיתי למה אני
בכלל מדבר עם האיש הזה? מה שאני באמת צריך לעשות זה לתת לו
אגרוף! בשלב הזה כבר הייתי משולהב למחצה, אבל עדיין לא מוכן.
שאפתי ונשפתי. החלטתי בסוף לא לעשות כלום בגלל הילד שלו, כלומר
זה שהוא כולרה לא אומר שלילד שלו מגיע לראות את אבאל'ה לחטוף
זבנג בפרצוף נכון?
הוא היה תוקע את הראש שלי באסלות, נזכרתי בזה בשעה שעלינו
למטוס. כל הטיסה בזמן שהאיש דיבר איתי על המשפטים שלו הרגשתי
שהראש שלי תקוע בתוך אסלה.
הטייס דיבר עברית במבטא דרום אמריקאי קל, אל תשאלו אותי אם
קולומביאני או ארגנטינאי כי אני ממש לא מבדיל ובשעה שהוא הודיע
על הנחיתה כבר ממש לא היה לי אכפת.
אקיצר, מפה לשם, כשנחתנו ואני והמשפחה התחלנו לרדת בכבש, כבר
הייתי חסר סבלנות. למה הנודניק הזה לא עוזב אותי? אשתו והילדים
שלו דווקא הסתדרו עם המשפחה שלי.
המכה הגדולה אבל הייתה לפני.
מסתבר שאנחנו נהיה תקועים יחד באותו מלון ולדבריו מדובר במלון
"ממש סוף הדרך". המשפחות צהלו, אני החוורתי.
צרפת יפה, אני לא אגיד שלא. פריז מדהימה, אבל כמובן, כמו שאפשר
לצפות, לא עבר זמן עד שחווינו את הסנקציה הראשונה שלנו.
אני לא אלאה אתכם בפרטים, אבל מספיק לומר שאחרי שירדנו מהמטוס
ועברנו את המכס לקחנו טקסי למלון שלנו, טקסי משותף. הנהג היה
מוסלמי, יש הרבה כאלו בצרפת. כל הנסיעה ה"חבר" שלי זיין לי את
השכל. חשבתי שהוא ממש מטומטם. כשירדנו בשערי המלון, מיד ראיתי
הרבה תיירים בריטים, אמריקנים, יפנים, מוסלמונים, יהודונים,
וואספים, שחורים, בקיצור, מכל הבא ליד.
הסנקציה הראשונה שדיברתי אליה התרחשה במלון ובוצעה על ידי פקיד
הקבלה, ברנש בלגי. אקיצר, איך שה"חבר" הגועלי שלי אמר שאנחנו
מישראל, הוא תקע בנו מבט עוין, פשוט ראו מה הוא חושב. זו הפעם
הראשונה שהרגשתי קרוב למתעלל שלי. האיש המסואב הזה היה פתאום
שותף בלית ברירה מול אויב משותף.
החדרים דווקא היו סבבה, אבל לא יצא לנו ליהנות מהם יותר מידי
זמן. כשהייתי בשירותים, הרהרתי באם אני שונא יותר את הפקיד או
את המתעלל שלי. הוא פתר את הבעיה באותו ערב כשאני והאישה אכלנו
איתם. אתם מבינים, הילדים שלנו בכלל שיחקו בצד, אבל משהו הצית
וויכוח בינהם. משהו שטותי ללא ספק, אבל אתם יודעים איך ילדים
הם- אקיצקוץ, השורה התחתונה היתה שהילד שלו הוריד לשראל צ'פחה.
אני נדהמתי, נאלמתי לחלוטין. לא ידעתי מה לומר. אבל ה"אבא
הטוב" שהיה בזמנו מכה אותי על בסיס יומי ניגש לפשר בין הילדים
ואחרי ששאל את הבן שלו מה קרה, התחיל להרצות לילד שלי למה הוא
לא בסדר.
אתם קולטים את הסיטואציה? החוצפן הזה, הדגנרט הזה שלמד משפטים
כעת מסובב את האמת ונותן לגיטימציה לילד שלו להכות שלי ובכך
ממשיך שושלת מכובדת של היטפלות לחלשים. הייתי חייב לעשות משהו,
לצרוח עליו, להכות אותו, להגן על המשפחה שלי. אבל לא- יצאתי
פראייר, מה זה פראייר, אפס. האישה בכלל לא דיברה איתי אחרי זה.
היא היחידה שהתפרצה עליהם והתחילה לריב עם כל המשפחה הזאת. אני
כל אותו זמן כמעט לא הייתי שם, הדבר היחיד שהיה בראש שלי היה
תמונה- תמונה של כמה חיילים אמריקנים מנסים להרים דגל של ארצות
הברית.
במלון היא נתנה לי וואחד שטיפה. היא לא הרימה את הקול אבל דרשה
הסבר לסמרטוטיות שלי, אולי בצדק, אבל מי היא שתגיד לי מה
לעשות? הרי היא סך הכל אישה. בסוף לא יכולתי יותר והורדתי לה
פליק. כשהורדתי אותו דמיינתי שאני מוריד לאשתו של המתעלל.
באותו לילה, לא יכולתי לישון. הסתובבתי מצד לצד. חשבתי על הרבה
דברים, אבל המחשבה המרכזית וזאת שמסכמת את האחרות באופן הטוב
ביותר הייתה שאם לא היו יכולים לתפוס אותי הייתי יוצא עכשיו
והורג את החלאה הזאת- פשוט יורה בו. חשבתי שעולם שמטפח טיפוס
כזה לא מצדיק ציות לחוקים או קוד מוסרי. לא רציתי להירדם ככה.
כשאתה נרדם אתה חותם יום- זה סוג של קבלה.

אפלה. כאב ראש עמום.

אני בתא שירותים עם המתעלל שלי. החיוך על הפרצוף שלו אומר הכל.
אני מבוהל ונרתע ממנו. הוא תוקף. ואני מתגונן. אבל הוא ממשיך
וממשיך.
הוא נוהג באכזרית של אדם ששלם עם עצמו יכול לנהוג בה. פחד
משתלט עלי. פחד נוראי גרוע מפחד מוות. ופתאום אני חוצה את הקו
שבין פחד לכעס. השנאה שלי הופכת לגוש מוחשי של הפלדה שבזכותה
האדם שרד מימי קדם. אני יודע מה אני צריך לעשות. אני מכניס לו
אגרוף ומפיל אותו לרצפה. אני מרגיש גחלת בתוכי. אני מתחיל
לבעוט בו ובכל בעיטה האש שבתוכי מתלבה ומתלבה. אני תופס לו את
הראש ומכניס אותו לאסלה. אני מוריד את המים. האש שבתוכי ממשיכה
להתלבות. ובאותו זמן אני חושב בבהירות- אני יודע שהאיש הזה
ימשיך לנסות להכניס את הראש שלי לאסלה- הפחד שבי שוב צץ ומראה
את פניו, פחד מחוסר כבוד, מהשפלה... נמאס לי מהפחד הזה, עייפתי
ממנו, הוא מכבה את הלהבה שאני כה שמח בה. הוצאתי פתאום M-16
מהכיס (אל תשאלו אותי איך הכיס היה יכול להכיל נשק גדול כל כך-
גם אם בחלום הוא היה מקוצרר) ודפקתי לו כדור בראש. האש ניצחה,
להבות בכל מקום בזמן שהגופה נחה בהשפלתה הנצחית. לפתע זו לא
הייתה רק הגופה שלו, זה היה הוא וכל המשפחה שלו, כשכולם בחצי
גורן עם הראש בתוך האסלה. הייתי המאושר באדם.
צרחתי, צרחתי "באנזיי" לא יודע למה. הלהבות השמידו הכל וידעתי
שגם אני לא אצא מכאן, אבל עדיין שמחתי באש הזאת. לפתע ראיתי את
דגל ארה"ב מתנוסס בגאון מעל לשירותים ועל הדגל כרוך נחש. גם זה
לא הפריע לי... כבר לא פחדתי מכלום. הנחש הביט בי ופער את פיו.
שמתי לב לשיניים שלו. הם היו מעוגלות, מעוקלות אחורה. התחלתי
להישרף אני חושב.

"ישראל, תתעורר, שריפה!!" מה שריפה? איפה שריפה? שיט, נרדמתי!
לא היה לי זמן להתמודד עם החלום, הילדים רעדו בפינה ונראו
מפוחדים לחלוטין וישראלה הייתה היסטרית פשוט. "ישראל, אנחנו
חייבים ללכת, יש שריפה אתה לא מבין?" קמתי. "איך שריפה? מה
קרה?",  "אם לא תזיז את התחת שלך, כולנו נמות!!", היא צרחה עלי
והמשיכה להסתדר עם הדברים.
"תירגעי!" , צעקתי גם אני והמשכתי להתלבש ביתר מהירות. ניסינו
עוד להציל מזוודה, אבל השריפה הייתה בכל מקום - אפילו במסדרון
שלנו ורוב האנשים כבר היו בחוץ, כך שלא הייתה ברירה אלא לוותר
על רוב הרכוש שלקחנו. סחבתי את שראל  איתי, כי הוא היה משותק
מפחד ובכה, ויצאנו למסדרון. בחוץ הלהבות היו בכל מקום. זוג
גרמנים יצאו מחדר ורצו לכיוון המעלית ואנחנו רצנו איתם.
כשהגענו לקומה הראשונה כל המקום נראה כל כך מבעית שהגרמנים
פשוט התקפלו בצד והתחילו לבכות. המקום היה הומה אדם משום
שהלהבות חסמו את נתיב היציאה. היו שם תורכים, סינים, תאילנדים,
אמריקנים, ישראלים, בריטים ואחד דרום אמריקני. אנשים נלחמו זה
בזה לצאת. פתאום איבדתי את המשפחה שלי. מידי פעם ראיתי כבאים
מגיחים מהתופת ומחלצים אנשים דרך הנתיב הבלתי אפשרי. הייתי
משותק, לא זזתי. תהיתי אם אני כבר מת. כל הזמן הזה ראיתי כומר
מסתובב ועוזר לאנשים. הוא הוציא משפחות, הרגיע נשים, טיפל
בכוויות. הוא סתם היה אזרח, לא כבאי, אבל הערצתי את האומץ שלו.
אני לא יודע כמה זמן עמדתי ככה. הלהבות התגברו והתגברו וכמות
האנשים הופחתה והופחתה. "כוס אמק", קיללתי חרש. "ינעל רבק",
ענה לי קול אחר. הסתובבתי בתדהמה ושם הוא היה. המתעלל שלי,
תקוע מתחת לחתיכת תקרה. פתאום הבנתי מה קורה.
המצב היה ברור, זה היה אני, המתעלל ועוד דמות עטופת שחורים שגם
היא הייתה באזור מכוסה חתיכת תקרה, וכולנו הולכים למות, אלא אם
כן אני אחלץ אותם ועכשיו. הצלחתי לזהות נתיב בריחה והיה לי זמן
לחלץ רק אדם אחד: או את האדם שאני שונא- את האדם שהגיע לו
למות, או את הדמות עטויה השחורים שזיהיתי כעת- זה היה הכומר
הגיבור שהציל את כל האנשים הללו.
ניצלתי.
כשכבר הייתי בחוץ, דבר ראשון, חיפשתי את המשפחה בעיניים. זה
היה הכי חשוב לי, זרקתי את המטען שלי לרצפה והתחלתי לחפש אותם.
אבל לא יכולתי להמשיך יותר מידי. מסתבר ששאפתי די הרבה עשן אתם
מבינים, ובאיזשהו שלב הרגשתי מעיין דקירה בראש. נפלתי. פתאום
לא חשבתי כבר על כלום. ראיתי כבאי שחור, שני כבאים לבנים.
שמעתי אמבולנסים, צעקות בסינית וספרדית. הדבר האחרון שעבר בראש
שלי לפני שהתעלפתי היה התהייה לגבי הפרמדיק... האם זה יכול
להיות ואם כן, מה לעזאזל בחור היספני עושה בצרפת?



                                   בחזרה בבית
לא מזמן היה פיגוע, הבטתי בטלוויזיה וקיללתי את כל הפלסטינאים
- חבורת נאצים, סאמ אמ אמק. עבר חודש ובבית יש לי פוסטר גדול
שהשגתי של החיילים שמנסים להרים את דגל ארה"ב תלוי ליד דגל
ישראל, אני מביט בהם הרבה וזה נוטע בי תחושת גאווה שאני מאד
זקוק לה לאור הבילויים שלנו בזמן האחרון. חזרנו הביתה במחלקה
ראשונה. אני עדיין המום ממה שקרה, לא שאם הייתי באותו מצב לא
הייתי עושה אותו דבר, למען האמת אני לא יודע מה הייתי עושה.
שבוע שעבר סעדנו עם הנשיא קצב ואשתו, כשחזרנו הביתה וירדנו
מהמטוס, היו שם מלבד העיתונאים קהל ענק שהתאסף והריע, דגלי
ישראל התנופפו בכל מקום. אני מניח שהפעם הראשונה שהמצפון שלי
קצת הציק לי הייתה כשאשתי סיפרה לי על סיפור ההיחלצות שלה
ואמרה שמי שהציל אותה והילדים לא היה כבאי כאם כומר. אני לעולם
לא אספר לה את מה שעברתי. שבוע הבא אנחנו אוכלים עם המשפחה
שהצלתי. אני עדיין לא סובל אותו. אבל בכל זאת, כל זה שטויות-
אם הייתי באותו מצב הייתי עושה אותו דבר. כל ישראל אחים. וחשוב
לי לציין אגב, שלא הצלתי את התעלל בגלל שהוא יהודי, לא לא,
יהודים כמונו הרי עברו יותר מידי מכדי שנהיה גזענים - עשיתי את
זה בגלל שהוא ישראלי!
שתדעו לכם שהבן שלו עדיין מציק לבן שלי והוא עדיין מעודד אותו.
שבוע הבא אני אוכל איתם ועם המשפחה שלי חומוס, חומוס פטריות.
סוף?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צריך להבריק את
הפישפשים האלה

ההיפראקטיבית
פסיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/2/13 18:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. מ. מרמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה