המגבת שתלויה לי מעל הראש מגינה עליי מפני התקרה.
הדבר הכי מעורער אצלי הוא הרגש
שלוקח ונותן, בועט וצורח
הכי חזק, הכי שקט,
בא והולך כמו אורח שלא דופק בדלת.

מקים את עצמי מהמיטה,
מנער מעליי את האבק שהצטבר.
לפעמים אתה לא שם לב לדברים
גם אם הם עוברים לך ממש מול העיניים.

לתת לאחר את הכל פירושו
לקחת מעצמך את כל מה שיש.
להרים אותו על הכיסא,  כמה פעמים שרק ירצה.

כמה פעמים אתה זוכר בחיים את המחשבה האחרונה
שעליה חשבת שנייה לפני שהגוף שבק ?

המילים משמשות בשביל זיכרון,
גם אם זו הפעם האחרונה שתשתמש בהן.
כמו דבר חד פעמי שהייתה לך זכות ליצור ולהרוס.

הרבה כאב תעביר בעצמך עד שתפנים שאתה טיפש,
וזה בסדר, כי מותר לך,
והכל ישתחרר מעצמו, בתזמון הכי לא צפוי שלא ידעת לחזות.
כי הרי מה אתה בעצם מבין ?

אדם מחקה בן אדם,
שמחקה את מה שהוא חושב שנכון.
כי אם אמרו לו, אז בטח הם יודעים דבר אחד
או שניים.
ובעצם כל מה שנשאר הוא להסתמך על משהו,
ובאם יתערער מעמדו, נדלג בבטחה לענף הסמוך.

ועכשיו תנו לי לגרור את שמיכתי האהובה,
לאורך האדמה המאוכלסת ,
ולכסות את עצמי בשורשים של מתנה.