זה כשמגיע הערב, אני יוצא לחצר.
כשחום החונק הופך קצת פחות חונק ותמו להם עיסוקי היום.
פושט שכבות של פשטות בלתי נסבלת ומרקע אותן מקיר לקיר.
יחף אבל לא עירום.

זו הנקודה הזאת ביום שהעצים לא נותנים פתח לשעת בין ערביים
מאוחרת.
נושם עמוק, ומנסה להיזכר מה לדלות מעצמי החוצה מכלל עיסוקי
היום.
עוטף אשליות ביטחון על פצעים מדולקים.
ממגן את עצמי, מיגון בלא טעם.

זהו הרגע המדויק שהאור מרצד לו על הרצפות בייאוש גווע לו.
גומע ושותת חמצן בקצב מטרונומי, לוח זמנים של אוויר בוולס של
טירוף.
הולם שלב אחר שלב. נופח מדולק.
מרקע עד קריסה.

זהו הזמן הזה בו הבד משתפל בין קיפולים, וקרעים בולטים.
הוא מקיא חול בלא הפסק, תם לו עוד יום.
חוסר אונים עומד לו בלתי נראה.
נושם, ונושף.