אני אדם שבור בפנים
איך זה שהם לא רואים.
רסיסים קטנים
שורטים איברים פנימיים.

אין למי לשפוך את הכאב
גם כשהדיכאון חזק צורב
הפה הוא מסרב
לשתף אפילו חבר אוהב.

לפעמים לחיבוק חזק נזקקת
עמוק בפנים אני צועקת,
ואז נחנקת.
שוב עם עצמי נאבקת.

חיים חדשים להסתגל,
אך הנפש שוב מתוך הרגל
לתוך הבור היא תזדחל
את הכאב היא תגדל.

הראש תמיד מריץ דמיון
אך לא אחיה את החזון.
שוב השיברון
אני אדם חסר בטחון.

הימים עוברים חולפים,
החברים הם מתחלפים
לפעמים הם גם חוזרים,
אבל אנחנו כבר שונים.

החיים גם הם עוברים
והדברים לא משתנים.
לבדידות מתרגלים,
מתברר אפשר לחיות ככה שנים.