ידענו שזה עניין של זמן עד אשר יגיע פליט מאריתריאה אל כס
ראשות הממשלה רק לא שיערנו בנפשנו את הנזק שהוא עתיד לגרום.
בשנייה שבה נכנסו הפליטים לארצנו היה ברור לכולם שהם מכוונים
גבוה. אנחנו, הישראלים, נהגנו לקחת את הזמן, לעבוד לאט
ובהדרגתיות. בתחילה היינו אונסים שתיים... שלוש בחורות לכל
היותר, זה לא הביא אותנו רחוק, מקסימום לראשות איזו עיירת
פיתוח נידחת. משם היינו נוהגים להוריד פרופיל, לאנוס עוד כמה
אותיות ולטפס לאט, שלב אחר שלב לנשיאות המדינה. האריתראים לא
נהגו כך, מיד החלו לאנוס. בכל מקום. היה ברור שמישהו שם מכוון
גבוה.

מוגומבו ויועציו יצאו אשתקד בהודעה דרמטית, "פתרון לכל
הבעיות", כך אמרו. כיוון שבעיותיה של מדינת ישראל נשענות בעיקר
על העובדה שהפלסטינים מסרבים לשכוח את העבר, ממאנים להמשיך
הלאה, הוחלט על תקצוב חירום לוועדה מיוחדת, 'מנהלת תיאום
ושכחה' או בקצרה: מת"ו. עיקר תפקידה של מת"ו היה לאתר ולתקצב
פסיכיאטרים, כימאים וביולוגים על מנת שיפתחו את הגביע הקדוש,
חיידק מהונדס גנטית הפוגע אך ורק במוסלמים ופעולתו - מחיקת
הזיכרון. איזה טיפשים היינו, כולנו, שצהלנו והרענו לשמע היוזמה
של הממשלה החדשה. "היה כדאי לבחור במוגומבו", שחנו בינינו לבין
עצמינו, שליט חדש מביא עמו רעיונות חדשים, חשיבה רעננה.

בהתחלה היה נראה כאילו מדובר, באמת ובתמים, בפתרון קסם לבעיה
שכה הטרידה את ארצנו הקטנה משך שנים כה רבות. הפלסטינים
הסתובבו מבולבלים ואנחנו זכינו לשקט מופתי בכל הגזרות. כמה
חודשים אחר כך החלו להופיע המקרים הראשונים של יהודים
סימפטומטיים, החיידק כנראה עבר מוטציה והחל לפגוע גם בנו. מת"ו
כינסה מסיבת עיתונאים והודיעה באופן רשמי שלא כך הוא הדבר,
החיידק הונדס בצורה כזאת שלא יוכל לעבור מוטציה ושמדובר במקרים
בודדים שכנראה לא קשורים זה לזה ואין סיבה לפאניקה, במילא עוד
מעט לא נזכור במה מדובר. בשבועות שלאחר מכן 'מגיפת השכחון' או
בקצרה - "מ'ה" הייתה הדבר היחיד עליו דיברו בחדשות, כל מהדורה
וכל עיתון התהדרו בכותרת "מ'ה?" והתחרו זה בזה מי יכתוב את
הכותרת בצבע כהה יותר או יותר צהוב. אחרי תקופה מסוימת זה החל
לדעוך... אנשים שוכחים, יש דברים בוערים יותר על סדר היום.

למען האמת, לי אישית זה לא כל כך מפריע, אני לא חושב שנדבקתי
בזה. לפעמים זה אפילו די משעשע אותי לראות אנשים מבוגרים,
אפילו משכילים, ניגשים אליי ושואלים אותי אם אני יכול להגיד
להם מה השעה כי הם לא יודעים לקרוא שעון מחוגים. רק דבר אחד
קצת מפריע לי, שיעורי התושב"ע נהפכו ריקים מתוכן. כיוון
שהשיעורים מבוססים על תורה שבעל-פה ואין מערכי שיעור כתובים לא
נשאר אדם אחד במדינה המסוגל ללמד את המקצוע. חבל, דווקא אהבתי
תושב"ע.

היום בבוקר הודיעו לנו ששיעורי תושב"ע מבוטלים, עד הודעה חדשה,
ובמקום זאת יביאו לנו חייל שידבר איתנו על ערכים. ישבנו כולנו
מתוחים ונרגשים, הרי עוד מעט נהפוך חיילים בעצמינו, אין דבר
טוב מלקבל הכוונה לעתיד ממישהו בעל ניסיון. דלת הכיתה נפתחה
ומתוכה נכנס קצין גבוה, יפה תואר, שריריו ממלאים את המדים
בצורה כל כך מרשימה... והדרגות על כתפיו... גבר אמיתי. כל
הבנות החלו לצחקק ולהתלחשש, ודאי לוחשות זו לזו מילות תשוקה
המכוונות לקצין, מקוות שהן לחשו חזק מספיק עד כדי כך שהגיעו
דברי זימתן אל אוזניו אך עם זאת חלש מספיק על מנת שיראה הדבר
כאילו הן לא תכננו שישמע. מתי כבר אני אהיה חייל, אני חושב
לעצמי.

הקצין נכנס, מחזיק בידו מהדורת 'ישראל היום'. חיילים תמיד
מסתובבים עם עותק של 'ישראל היום', מחלקים את זה חינם בכל תחנת
רכבת ואוטובוס. הוא נעמד מול הלוח ומביט בנו, מנסה להפגין
מנהיגות ואסרטיביות אך ניכר כי יש לו מבט מזוגג בעיניים והוא
לא בטוח מה הוא עושה פה, זה ברור שהמחלה הכתה גם בו. כמה שניות
מביכות עוברות, הקצין נראה אובד עצות ומגרד בפדחתו בבלבול.
לפתע פותח הקצין את פיו, להוציא משם דבר חוכמה. "המורה, יש לי
קקי" הודיע למורתנו, כאילו היה ילד קטן בגן. זה עצוב, המחלה
כנראה פגעה בו קשות. המורה דווקא קיבלה את הודעתו בהבנה אבל
עכשיו היא בעצמה נראית מבולבלת, לא מצליחה להיזכר איפה
השירותים. לאחר זמן מה, במהלכו ניכר כי מורתנו האהובה מנסה
למצוא פתרון, עונה לו המורה ברכות, כאילו מדברת היא אל גור
כלבים קטן "תעשה בפינה מתוק שלי, על העיתון, שלא ילכלך"

הקצין משתופף בפינה מעל העיתון ומחרבן תוך כדי שהוא שומר על
ארשת פנים רצינית, הוא לא זוכר למה, זה הוטבע לו באופי במהלך
הקורס בבה"ד 1. "סיימתי" צוהל הקצין לעבר המורה כפעוט שזה עתה
הצליח לעשות קקי בסיר לראשונה בחייו. כולם מביטים בהשתאות
בצואה שפעם עוד אפשר היה לקרוא לה 'עיתון'. המחלה פגעה בכולם,
זה ברור, והתסמינים שלה מחריפים מרגע לרגע. אף אחד כבר לא זוכר
שבאנו היום לדבר על ערכים, אף אחד לא יודע מי זה הקצין הזה או
מאיפה מגיע הריח המסריח. המורה מסתכלת על פיסת הנייר המרוחה
ברפש ומנסה להיזכר מה עליה לעשות עכשיו, לפתע מפציע במוחה איזה
זיכרון רחוק מאותו היום שטיילו היא ובעלה בעיר העתיקה והוא קנה
לה בייגלה ערבי עם תוספת זעתר ארוזה בתוך גזיר עיתון, איזה
טעים זה היה...

"קדימה תלמידים, לאכול!" פוקדת עלינו המורה וניצוץ של סיפוק
בעיניה על כך שהצליחה להיזכר מה אנחנו בעצם עושים פה. מלכת
הכיתה, זו שהכי התרגשה מכניסת הקצין, פוסעת מיד בחינניות מעושה
אל עבר הקומפוסט בפינה ומתחילה לחתוך את החרא, כאילו היה זה
לחם חוק, לחתיכות. עוטפת כל מנה שבצעה בפיסת עיתון. החרא עובר
מיד ליד, שכל הילדים יקבלו. חלק מהילדים חשים כי משהו אינו
כשורה אך אינם זוכרים מה ולכן מסכימים לטעום קצת. חלקם מקיאים,
חלקם אוכלים בתיאבון בפה מלא, בייחוד הדתיים. נראה לי שזה בגלל
שהילדים הדתיים מגיעים ממשפחות גדולות ועניות ואין להם אוכל
טוב בבית אז החרא הזה נראה להם כמנה ראויה לכל פה.
אחד התלמידים פונה אליי, פיסת חרא עטוף נייר עיתון בידו, הוא
רוצה לכבד אותי
תרחיק את זה ממני! אני שואג עליו.
אני לא אוכל ת'חרא הזה!