יושבת בכיסא,
הגוף מהודק למושב,
ובכל רגע מנסה,
לנתק את ראשך מן הקרב.
פנים שקטות, כל כך עדינה,
עדיין בדמיונך סרטי מלחמה.
מאחור ומקדימה מגיעים ומאיימים,
את גופך מרעידים במבטים.
מחפשת בעינייך דברים חשודים,
העוויתות רק מתגברות עם השנים.
הראש ממשיך לזוז ללא שליטה,
את חסרת אונים, כלואה בגוף של ילדה.
לא יכולה להוציא דבר פרט לצלילים,
אין היגיון, רק רעשים ללא מילים.
אף אחד לא יבין,
מה העיניים העגולות הללו ראו,
כשרצת ומיהרת להלשין,
ועם שתי ידיים ומקל אותך תפסו.
עם סרט לבן וטהור את הידיים קשרו,
עד שהתנפחו הוורידים,
את ראשך כפוף שעות הם שמרו,
עד שנתפסו השרירים.
ולא דיברת,
ולא צעקת,
את קולך נדמת.
ומאז, רק עינייך מדברות,
וגופף זועק להבנה,
שפתייך שותקות,
ואת בעולמך אומללה.