תקרת הזכוכית המנוכרת משגעת אותי.
אני לא יכולה לסבול עוד את המחשבה על כך שהחופש כ"כ קרוב,
במרחק נגיעה, פשוט להושיט יד ולגעת בו.
אבל אני יודעת שזה לא כך.
העננים מרחפים להם בחופשיות, מתעללים בי.
אני כ"כ רוצה להצטרף אל הציפורים שם במרומים, הן כל כך קרובות,
ועם זאת-רחוקות.
הדבר היחיד שאני ממשיכה לבקש שוב ושוב הוא לקבל את היכולת לעוף
לצדן, להיות אחת מהן, להנות מהשמש המסנוורת את עיניי ומהעננים
הנעימים, להנות מהחירות ומהאוויר הצח. אני לא מצליחה להרגיע את
פעימות ליבי המהירות, הבלתי נשלטות. אני כל הזמן בחרדה, שמא
הוא יחזור, אני כל הזמן בפאניקה שמא הוא ימשיך במעשיו
החולניים.
אני מתגעגעת. זיכרון אבי המחייך צף בי מהיום בו נלקחתי למקום
הנוראי הזה, "היזהרי" אמר לאחר שחיבק אותי, "אל תדאג" לחשתי,
לקחתי את המזוודה ויצאתי מהבית. הוא מפחד עליי הרבה יותר מדי,
חשבתי. נזכרתי בחברותיי המתגודדות לצד האוטובוס ומדברות על
דברים שנראו אז כה חשובים, "רון הציע לך לבוא איתו לנשף?" שאלה
שלי, "כן, אבל סירבתי" אמרתי בחשש. "מה? למה?" שאלה בסקרנות,
"סתם.. הוא פשוט... מתנהג טיפה... מוזר לאחרונה" גמגמתי. "מוזר
איך..?" הספיקה לפלוט אך מחנכתנו הצילה אותי ע"י דחיפתנו אל
תוך האוטובוס.
כעבור יומיים של לילה לבן, המוני חטיפים וטיולים רגליים
מפרכים, האוטובוס עצר לצד בית הספר. נפרדתי מחברותיי ונשארתי
לחכות לאבי שהבטיח להגיע לקחתי, התיישבתי על מזוודתי ונברתי
ברשימת המוזיקה האהובה עליי כאשר מחשבותיי נדדו אל רון שנעדר
מהטיול.
לפני כחודש נפגשנו במסיבה רנדומלית, ישר נקשרנו - התאהבתי בו
מהרגע הראשון. כעבור שבוע נהיינו חברים. בהתחלה הוא היה
מקסים... אבל אז הוא נעשה כל כך אובססיבי כלפיי, הוא לא נתן לי
לצאת מהבית בלעדיו וכשניסיתי לדבר איתו בהגיון הוא הכה אותי.
בהתחלה הייתי כל כך מבולבלת - לא ידעתי כיצד להתנהג, אז החלטתי
לעמוד על שלי והתחלתי להתנגד.
הדבר הבא שאני זוכרת זו יד גדולה המחזיקה בד לבן נצמדת אל פי,
הוא היה לח ובעל ריח צורב.
אני זוכרת שהצלחתי להיאבק לכמה שניות ואז עיני נעצמו.
כשהתעוררתי הגעתי לעליית הגג המחניקה הזו.
בהתחלה הייתי מבוהלת ומבולבלת, המיטה המלכותית וקופסאות הקרטון
שעמדו סביבה לא נראו לי כהגיוניים כלל.
שום דבר לא היה נראה לי הגיוני. שום דבר עדיין לא נראה לי
הגיוני.
הוא היה כאן לפני זמן קצר, "את בטוחה שאת לא מסכימה?" שאל
בקולו העמוק, "כן" לחשתי בכהות חושים, "את מבינה את ההשלכות?"
שאל בקולו המסתורי, לא הבנתי אותן אך פחדתי לשאול.
הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לבהות בשמיים. אין לי שעון, אך
אני מנחשת מהי השעה בהתאם לשמש, הירח או הכוכבים. מעליי השמיים
שחורים כפחם מנוקדים בשלל האורות המסנוורים, התמקדתי באחד מהם
והשתהיתי עליו. כל עוד אוכל לראות אותו יש תקווה, שכנעתי את
עצמי. כן, יש תקווה.
פתאום שמעתי צרחות מלמטה, צרחות ייסורים. הקול המתייסר החל
לקרוא בשמי. נזקק לעזרתי.
הכרתי את הקול הזה אך לא הצלחתי לגרום לעצמי להעלות את שם בעל
הקול, זה היה מכאיב מדי.
דמעות החלו לנזול מעיני ללא שליטה, נשימותיי החלו תכופות יותר
- חרדה תקפה אותי. ככל שצרחות שמי נמשכו כך סבלנותי הגיעה
לשיאה, לאחר כמה שניות לא יכולתי לסבול זאת יותר. התמלאתי בזעם
רב. בשנאה.
הסתכלתי אל עבר כוכב התקווה שלי "קח אותי, אני רוצה אליך
עכשיו!",
הזעם והשנאה היו קשים מנשוא והתגברו עם הצרחות.
עליתי על המיטה הגבוהה והרמתי את ידיי אל עבר הזכוכית, ליטפתי
אותה בעדינות.
פתאום ידי התאגרפה באופן בלתי נשלט, עיני נעצמו. הרגשתי שכל
זעמי ושנאתי רוכזה בידי המאוגרפת.
ואז, בלי לחשוב, היא נעה במהירות וחבטה בכוח רב בזכוכית.
פקחתי את עיניי בעדינות וראיתי שסדקתי במקצת את הזכוכית.
ההגיון שבי אמר לי שהיד צריכה לכאוב מאוד אך לא הרגשתי כאב.
להפך - הרגשתי אושר משכר, תחושת התרוממות, שכרון כוח.
הרגשתי חופשייה.
צחוק השתחרר מפי על רקע קולו הצורח בשמי של אבי המעונה על ידי
האדם שאהבתי.