א     "די, לא רוצה לראות יותר," אני צוחק כבר מבוהל, "אפשר
להשתגע מהטכנולוגיה המתקדמת שלכם... תראי לי רק עוד פעם
אחת...," אני מבקש כמו ילד. אולי בכוונת מכוון התמונה משתבשת,
כי יש דברים שאסור לי לראות.

לאחר התלבטות קצרה ויצירתית, אני מבקש לראות את המספרים שייצאו
בלוטו. היא מראה לי בלי בעיה, ובשעה שאני מתרכז בהגרלה ומתכוון
לזכור, היא לוחשת לי באוזן: ''זה לא יעזור, כי זה לא נצרב
בזכרון אפילו לשניה אחת. רק תחושת דה-ז'בו תיוותר ממראת
העתיד!" והיא מוסיפה חיוך של חמלה.

אני מסתכל עליה, והיא לא נראית שונה מאנשים כמונו. היא נראית
מעט מתוכנתת וחכמה, חלקה מאוד בפניה, עם ריסים ארוכים, רעמת
שיער שחורה מאוד, חלקה ומטופחת, וקצת שערות ערווה. אפשר לומר
שהיא נראית כמו גילגול מתקדם של אישה יפת תואר שהכרתי
בטלוויזיה. היא גם בכלל לא מפחידה, לא גבוהה במיוחד ושיניה
צחורות כמו דוגמנית של משחת שיניים.

אני אומר: "את יודעת, עד שהגעת הייתי בטוח שאנחנו היצורים
היחידים החיים ביקום."

היא שורקת: "כן, בזמן הקצר שאני כאן כבר הפנמתי שאתם בני האדם
מתנשאים בלא מעט דברים כמו בעניין הזה. אני עצמי ביקרתי בחמישה
כוכבים: רומי, צרמי, דומי, עי ומי."

"עי היא היפה מכולם," היא מוסיפה, "וגם הנשים בה מדהימות
מכולן. שם בגלל האקלים המיוחד הם מזדווגים רק ארבעה פעמים
בשנה, במשך שבוע כל פעם... אני ממליצה בחום לבקר שם בזמן
המתאים!" היא מציעה בעיניה המהורהרות, ואני מבין שזה מעבר
לאפשרויותיי.

"ספרי לי עוד" אני מוזג לה Grand Marnier, ליקר תפוזים משובח,
מתיישב על ריצפת הפרקט העשויה מעץ מהגוני מהוקצע, נשען בגבי על
הספה הלבנה שיבאתי מדנמרק ומותח את רגליי. היא לוגמת מהמשקה
ונאנחת. שוקעת בכורסא הרכה שממולי, מפשקת את רגליה היפות פישוק
רחב במיוחד ומעסה בכפות ידיה הלוך ושוב את פנים יריכיה לכל
אורכם. "ספרי לי עוד קצת," אני מבקש בשנית, "ספרי לי על
הציפורים."

"אין אצלנו - לא ציפורים ולא דגים.  בכל זאת הכוכבים שלנו קצת
שונים..." היא שורקת בהתלהבות והשריקה כבר מובנת לי כמו צחוק.
"אבל אני שמחה שאתה שואל על בעלי החיים. ביקרתי בספארי שלכם
ברמת-גן. יש לנו כמעט את כל החיות שיש לכם ועוד קצת..." היא
מספרת בהתרגשות ומנצנצת בעיניה.

ב     "אולי אספר לך על מושי, סוסה אצילה ומקסימה שאני מאוד
אוהבת" היא אומרת. ואני רואה את קים, הכלבה השחורה שלי, מתקרבת
אליה, מתיישבת על רגליה האחוריות ומתבוננת בה כמו מאזינה. וקים
מוציאה יללות כלב שלא שמעתי ממנה כמותם בעבר.     היא מחייכת
לקים, בקצות אצבעותיה מלטפת אותה ברגליה הקדמיות ומחקה את
ילילותיה דיי בדייקנות.

"מושי היא סוסה מוכרת לכולם בזכות מימדיה החריגים אבל בעיקר
בזכות גוון עורה הצהוב כמו השמש. הכרתיה לראשונה, כשהיא חלתה
והמלך, שמושי היתה הסוסה האהובה עליו ביותר, הזמין אותי שאבדוק
אותה. מושי לא אכלה ולא שתתה דבר במשך ארבעה ימים! בסוף אלו
היו רק כאבי שיניים," היא שורקת, "וזה לא היה פשוט לטפל בהן"
היא מוסיפה.

"מושי היא משהו בגודל כזה..." היא מסמנת באצבעותיה מידת
מיניאטורה בגובה של חמש עשרה סנטימטר בערך ושוב שורקת. "אבל מה
שמקסים במושי באמת הוא האופי הנוח שלה," היא מתענגת, פניה
קורנות ומתעטפות במעין הילה צהובה.

"אז בנוסף לכל את גם וטרינרית?" אני שואל, ומדמיין סוס הזוי
בגודל של מיניאטורה. "לא, אני לא וטרינרית. המלך הזמין אותי
לטפל במושי, כי אני ידועה בכל הממלכה כמדברת לחיות" היא ממצמצת
בעיניה פעם אחת ממושכת. והיא מבקשת: "אל תסתכל עליי כמו על
אישה מוזרה."

ג     "סליחה, זה בסדר" אני אומר, "גם שלמה המלך היה מדבר אל
החיות!"     "שלמה המלך?" היא נבוכה, "חשבתי שרק אני... ."    
"אני רואה שגם את ניחנת במידה מסויימת של התנשאות קוסמית," אני
מרוצה.    

"ומי זה שלמה המלך בכלל? אף-פעם לא שמעתי עליו! אפשר לפגוש
אותו?" היא שואלת. זו הפעם הראשונה שאני מזהה אצלה הבעות פנים,
ניצוצות של קנאה אנושית ...!    

אני חייב להודות שהרגש שגילתה מפתיע ומבלבל אותי. היא טענה כל
הזמן, שהיא יצור על בלי רגשות בכלל, ונאלצתי להאמין לה ולהתנהג
בהתאם. פתאום, קנאה. אני מחייך אליה ואומר: "אי-אפשר לראות
אותו. שלמה המלך מת מזמן." היא נרגעת ומתרווחת בכורסא.

ד     אני מוזג לנו משקה נוסף, מתבונן בה והיא מעלה בי חיוך
מאופק. אני נזכר איך באמצע לילה גשום וסוער, אני פותח לה את
הדלת, והיא לא מוכרת ומחוייכת כולה. המשפט הראשון שאמרה היה:
"קוראים לי לולה. אל תתאהב בי כי אני אפגע בך!"     לולה הייתה
כל-כך עדינה ועיניה היו כל-כך טובות כשאמרה את המשפט הזה.
שאלתי אותה: "למה שתירצי לפגוע בי?" היא שתקה ונכנסה.  

הימים עברו שמונה חודשים חלפו, ובדיעבד אני יכול לטעון דיי
בוודאות, שלולה טעתה ואני צדקתי. אמנם, אני חושב שהתאהבתי בה
רק קצת, ומי שלא אוהב - אין לו ממה להיפגע, אבל היא מעולם לא
פגעה בי. להיפך, לולה היתה נעימה, משעשעת ונטולת פוזות.

ובכל פעם שהתקרבתי, למרות שלעיתים הרגשתי שהיא מאוד רוצה, היא
התרחקה ושמרה בקנאות על מרחק סביר. לולה הסבירה לי שהיא לא
מרגישה כלום, ושאנחנו יצורים שונים שלא יכולים לספק אחד את
השני.

"לעולם לא אוכל להתאהב בך. לאהוב מבלי לדרוש אהבה, הוא משפט
נחמד אבל לא משתלם! ממה ששמעתי כן," היא מסתייגת, "אני בכלל לא
יודעת מה זאת אהבה!" בקלות יכולתי לאהוב אותה הרבה יותר, אילו
רק הייתה קצת פחות 'יצור-על בלי רגשות בכלל', כך בכל אופן
חשבתי עד עתה...

ה     לולה מבקשת: "ספר לי על שלמה המלך," ואני לא יודע מאיפה
להתחיל. אני אומר: "שלמה המלך הוא אחד מדמויות המקרא." עושה
רושם שלולה אינה מבינה, ואני שואל: "תגידי לי, ודאי כבר שמעת
על התנ"ך?" היא משיבה: "לא."  

אני מחייך: "התנ"ך הוא אסופת סיפרי המקרא, כלומר... טוב, לפחות
שמעת על אלוהים?" לולה מהנהנת במבוכה בראשה פעם לימין ופעם
לשמאל: "מיהו אלוהים?"

חשבתי לעצמי, שאנחנו סופגים את אלוהים מילדות ובמשך כל החיים,
ועדיין אנחנו לא סגורים עליו. בכל אופן, כולם יודעים מיהו
אלוהים בערך כמו מהי אהבה בערך. וכל אחד חושב את אלוהים למשהו
אחר או מרגיש אותו בצורה אחרת, וישנם כאלה שלא מרגישים אותו
בכלל. אז איך הסביר לה מיהו אלוהים על רגל אחת?

אמרתי לה כדי לצאת ידי חובה: "אלוהים הוא איבר  בגוף, נקודה
סינגולרית שנמצאת במפתח הלב. כדי להרגיש אותו צריך להתרכז
ולהתכוון אליו דווקא מחוץ לגוף. כמו בציור עם נקודות שבסוף
רואים תמונה."

"כמו אורגזמה!" היא מתפרצת לדבריי ושורקת. אני צוחק מהבורות
שלה: "כן." ובעקבות דבריה אני בכל זאת תוהה, כיצד הנשים
מתרכזות ולאן הן מתכוונות בדרך להארה?

"אז זהו...," אני חוזר לשאלתה, "אנחנו מאמינים שאלוהים הינו
אדון עולם לכל נוצר, אין לו דמות הגוף ואינו גוף והוא מחיה
מתים.

אנחנו אוהבים אותו, מתייראים מפניו ולפעמים כועסים אחד על השני
כמו זוג... ומתפללים אליו שלוש פעמים ביום." ולולה שואלת: "מה
זה מתפללים?"

אני משיב: "מתפללים זה כאשר מבקשים מאלוהים בקשות, בדרך כלל
שלא יהיה רע." לולה מקשה ושואלת: "תסלח לי נועם, אני לא בדיוק
מבינה, איך מתפללים למשהו שהוא ... שהוא לא קיים למעשה?"    
אני מחייך: "קודם לכל, אלוהים קיים בכל מקום - כל הזמן. כמו
הרהורי הלב וכמו הספק שבלב שגם הם קיימים כל הזמן, אם נירצה
בכך ואם לאו."

אני מבחין בלולה שהיא מחמיצה מעט פניה, ומבקש ממנה: "אל תסתכלי
עלינו כמו על אנשים מוזרים." היא מחייכת: "סליחה", ואני מוסיף:
"כן, צריך הרבה תעוזה להאמין באלוהים כזה שאין לו דמות ולא
הוכחה תמידית, ועוד להתפלל אליו. אבל האמת, זהו צורך שממלא
איזשהו חסר כמעט קיומי... ואין לנו ברירה. את יכולה לחשוב על
התפילה כמו על שיחה עם פסיכולוג."

היא מתריסה: "אני מכירה אנשים שחיים בלי אלוהים! ולפחות עם
פסיכולוג מתנהל איזשהו דיאלוג." אני מתרגז ומשיב: "נכון שתפילה
לאלוהים היא סוג של מונולוג, אך אם רק תתרכזי ותתכווני, עם
דימיון מפותח תוכלי לנהל עם אלוהים אפילו דיאלוג! יצא לי לא
פעם...," אני משתתק ולולה מחייכת.

היא נעמדת ומתקרבת אליי. מחליקה-מתיישבת על רגליי ולופתת אותי
בחיבוק נעים בכל איבריה. היא משקיעה ראשה בכתפי, מלטפת את
שיערי, מלקקת את אוזני ומשדרת משם זרמים ממגנטים של חום מזקיף
אל כל איברי הגוף. והיא משירה מבטה בעיניי ושואלת: "תגיד לי
נועם, אלוהים אוהב אותך?"

ו     חשוך וקר בחוץ, אך עושה רושם שלולה כבר מרוכזת בעולמות
אחרים. "אני צריכה ללכת עכשיו," היא מחייכת, "הגיע הזמן." והיא
מבקשת: "אני לא רוצה שתלווה אותי החוצה." אני דואג לנו אבל
איני אומר דבר. לולה הזהירה אותי כל הזמן: "אני נוודת, ואני
באה רק לעונה אחת. בבקשה, תזכור את זה!"

האמת, שלמרות כל האזהרות, התאהבתי בה. הרגעתי את עצמי כל הזמן,
ששווה לחיות גם בעבור עונה אחת טובה. זה בכל אופן מה שגם
ניסיתי להסביר לה. לולה לא השתכנעה. עכשיו אני מבין שגם מדאגה
לעצמה, העדיפה כל הזמן לחיות כמו יצור על. אבל האהבה, כמה
שנזהרים ממנה, היא ערמומית ולא נשלטת.

לולה מתהלכת הלוך ושוב, חסרת מנוחה. אני מציע לה שתשב, והיא
כועסת עליי ואומרת בדמעות: "אתה לא מבין שאני חייבת ללכת!"    
"את לא חייבת שום דבר," אני לוחש, ובליבי אני מבין שכמו שהיא
בסערה הגיעה, היא חייבת בסערה לנשב לכוכב הבא.

"קח!" היא מביאה לי את מראת העתיד, "אין לי בה צורך יותר...,
תשתעשע איתה." אני אומר: "תודה," ומוחה לה את הדמעות בשתי
בהונות ידיי: "ככה יותר טוב..." היא אוחזת בידיי המלטפות
ומוסיפה: "תעשה לעצמך טובה ואל תתמכר למראת העתיד, כי היא רק
אשליה כמו זיכרון. ובמיוחד אל תחפש אותי שם! היא קולטת רק
ברדיוס קטן."

אני מחייך אליה: "היא קולטת רק ברדיוס קטן...," והיא משיבה
חיוך אנושי רך וכואב.

אני מביא לה חבילה קטנה: "קחי, כך גם את תזכרי אותי." היא
פותחת את האריזה ובה סוס מניטורי צהוב, אשר הזמנתי במיוחד
בשבילה מאומן זכוכית שעובד במדרחוב בנחלת בנימין. היא צוחקת
ואומרת: "אמנם ממרחק כזה של שנות אור, לא זוכרים שום דבר, אבל
לפחות יהיה לי עם מי לדבר... ."

ואז, להפתעתי הגמורה, היא מנשקת אותי במיצחי, ובצעדים מהירים
ונחושים היא באמת הולכת.