א     ביום שישי בעודי נוהג, ראיתי איש זקן סוחב בקבוקי שתייה
במזג-אויר סוער. הכרתי אותו מהשכונה בה גדלתי. הייתי ילד - הוא
מבוגר. מאז חלפו שנים רבות, כך וודאי שהוא אינו זוכר אותי!
האמת, שהזקן הגזים. הוא נשא בסל יוטה בצבע ירוק-אדום שמונה
בקבוקים מוגזים של ליטר וחצי כ"א, התנשף וידיו רעדו.

הצעתי לו הסעה. האיש הזקן סירב להזמנה. נסעתי במקביל אליו,
כאילו לא בכוונה. הסתכלתי עליו והאיש הזקן והעיקש החליט לבקש
עזרה. חייכתי אליו. האיש הזקן אמר שהוא גר בקומה רביעית,
וידעתי שהוא גר בקומה גבוהה וללא מעלית, אחרת הוא היה קונה
פחות ולא היה מנסה לסיים את הכול בפעם אחת. שמחתי כמו מישהו
שזכה למצווה. הנחתי לו את הסלים בפתח הדירה והמשכתי בדרכי.    


ב     כדוב הקוטב הצפוני המשכים קום משנת חורף כשביטנו מקרקרת
בקול, כך התעוררתי הבוקר בביתי שבתל-אביב, רענן לעשות משהו.
החורף היה קשה! אומרים שחורף כזה לא היה כאן מאה שנה. אבל גם
חורף, שלא היה כאן מאה שנה, חולף בין רגע.

התנעתי את מכוניתי ודהרתי לכיוון צפון. דילגתי בין שאריות
השלוליות, נזהר לא לפגוע בנמלות חרוצות עם כנפיים, שיצאו אחרי
הגשם. הריח של האדמה הספוגה במי גשמים הכהה את שאר חושיי. הריח
בישר לי שהאביב הגיע, כפי שבחורה מבשרת לבחיר ליבה שהיא מגיעה
אליו, לאחר שיוצאת מהמקלחת אפופת בשמים.    
   
התיישבתי בשולחן הקבוע שבבית הקפה עם השם המשונה 'שטוקווה'
והתרשמתי מהנוף המופלא. נחל שניר היה למרגלותיי, שוצף וגועש
לאחר תקופת גשמים עזה, הפנוראמה שנצבעה כולה בירוק כהה,
והאנשים שיצאו כמו פיטריות אחרי הגשם, נעמו לי.    

לאחר שהתרשמתי מהנוף המופלא, חשבתי על מלאך האהבה שלי! האם הוא
יגיע? איך שרד את החורף הקשה? איזה מראה יעטה הפעם האיש,
שבורות האנשים הפכה בעיניהם אותו ללעג ולקלס? קמטיי החיוך
בזויות עיניו, קמטיי החוכמה במצחו וזוהר שלוותו כהילה סביב
ראשו. אופיו הנוח הסמוי מעיני האנשים הבוטים, גרם לי להעריך
ולכבד את האיש על גבול הגעגוע. וכמה שהתגעגעתי אליו!

למרות שהייתי רגוע מאוד, תופפתי בחוסר סבלנות באצבעות ידיי על
השולחן. קיוויתי שגם הפעם הוא יגיע למקום המפגש הקבוע שלנו,
כפי שבדרך כלל לאחר חורפים קשים, היה יורד אליי מן ההרים כמו
בהזמנה, כמו השמש.    

ג     "אתה רוצה להזמין?" שואלת המלצרית, "אהלו..." היא מנופפת
בפנקס ובעט שבידה.

אני מחכך בגרוני ומתמתח: "סליחה... כן, אני רוצה להזמין,
תודה... ." אני מעיין בתפריט, ועושה עצמי מתלבט: "ארוחת בוקר.
מיץ אשכוליות, אספרסו קצר וחביתה בלי תוספות בבקשה". המלצרית
רושמת: "כרגיל!" מגחכת בנימוס והולכת. ואני מבעבע אחר שובל
לכתה.

ד     "נועם", אני שומע צעקה לא מתחשבת שמפרה את שלוותם של
הסועדים, וכולם הפנו מבט משתאה. מיהרתי ללכת לקראת מלאך האהבה
שלי, שירד מן ההרים, ורוצה לומר בעדינות, קצת חבוט ומאובק.
התחבקנו כמו חברים טובים מאוד, שלא נפגשו מזה שנתיים.    
   
האיש אומר: "אני שמח לראותך, אתה נראה מצוין." אני מרוצה: "גם
אתה נראה... מזוקן. ידידי הטוב, אין לך ראי, הזקן הלבין!" הוא
מחייך, מבריש את זקנו באצבעותיו ואומר: "מי הגשמים הם הראי
שלי."

והוא מוסיף: "כן, ראיתי שהזקן הלבין וחשבתי כבר להתגלח. אתה
יודע, לא נעים לגלות שהזמן עובר מהר. אם אתה לא תתגלח מספר
ימים, מיד יש הוכחות - זיפים לבנים שאין מה לעשות!" אני צוחק:
"בכל מקרה הזקן הולם אותך ואני שמח שנשארת בחיים."

הוא אומר: "כן, אני אומר לך, לא היה קל. חורף כזה לא היה כאן
כבר מאה שנה." ואני מופתע שהוא ידע: "נכון, כתבו על זה
בעיתון," ומוסיף: "אם לא היו כותבים על כך, לא הייתי מרגיש
בכך." ושנינו פורצים בצחוק רועם.

אני מצביע על השולחן ומסיט לכבודו את הכסא: "השולחן שלנו."
אנחנו מתיישבים ומתבוננים שעה ארוכה האחד בשני בסקרנות ובשקט.
פניו מוארות והוא יפה בעיניי מאוד-מאוד. אני מחייך: "הזמנתי לי
ארוחת בוקר. לך לא הזמנתי דבר, כי אתה לא אוכל ולא שותה. אני
לא מבין איך אתה חי ככה?" הוא מחייך: "האוויר הוא האוכל
והשתייה שלי. בכל מקרה, אלוהים ישלם לך בטובך!"

ה     "אם הזכרת את אלוהים אז שמע סיפור מעניין" אמרתי,
"הלילה, בא אלוהים הטוב להחזיר אותי והוציא לי את הנשמה חצי
מטר מהגוף. אמרתי לו, לא! אני צעיר ויש לי עוד זמן לחיות ויש
לי דברים נוספים לעשות וזה חשוב מאוד שאשאר! ביקשתי שישאיל
אותי זמן נוסף. אלוהים הלך והשאיר אותי, כל גופי היה מתוח,
הזיע ורעד מפחד." האיש מהרהר.

ו   האיש מניד בגבותיו לעברה של המלצרית, שמתקרבת לקראתנו עם
ארוחת הבוקר: "אתה רואה את המלצרית? היא מבעבעת בך, ועוד מעט
תתקל בכסא ותעיף את המגש!"  

קפצתי ממקומי להסיר את המכשול, אבל הגעתי באיחור. אחזתי בחוזקה
בזרועה, מציל אותה ממעידה ומבטינו מצטלבים. אני שואל אותה
מודאג: "את בסדר?" היא מתבוננת בעיניים כלות במגש שנותר מיותם
בידיה: "כן, תודה. אני מצטערת שההזמנה תיקח עוד מספר דקות."
אני מרגיע אותה: "זה בסדר, קחי את הזמן," וחוזר לשבת.

אני מגחך: "תשמע, אני מכיר את המלצרית הזאת שנים רבות, ואף-פעם
לא הבחנתי כך בקיומה. היא כל-כך יפה, והמגע בזרועה היה מרגש.
מה שמרגש אותי... ואיך ידעת שהיא תמעד?" והוא צוחק: "אמרתי לך,
יש לי כוחות מגיים, ואני אומר לך שבסוף היום שניכם תפגשו עוד!"
אני משיב לו: "כן, בוודאות" ומביט בה מנקה את הרצפה.

אני חושב ואומר: "איזה דיכאון, העבודות הנוספות האלה." והוא
מוסיף: "וכאלה יש בשפע ואף פעם לא בזמן המתאים!" והוא שואל:
"יש לך עט?" אמרתי: "במקרה כן". אני מוציא עט מכיס חולצתי
ואומר: "היום יפה כל-כך, אז חשבתי, שאתיישב למרגלות הנחל - תחת
העץ ואכתוב משהו".

הוא מגולל את העט בערגה: "זה דווקא חשוב מאוד להסתובב עם עט.
לעולם אינך יודע לאילו מחוזות היא תשא אותך." אני שואל: "אז
למה לך אין?" והאיש משיב: "הנייר שלי הוא החול הרך, והעט שלי
היא האצבע."

"קח את העט והמפית ותרשום", הוא מכתיב לי ואני רושם:

"מיכל, אני הולך בערב לסרט "קזבלנקה". הייתי שמח מאוד לראות
אותך שם, בקולנוע "מקסים". נועם."

הרהרתי מעט: "מה מיכל?" אני מקפל בטבעיות את הפתק ואומר: "סרט
מעולה, ראיתי אותו מספר פעמים... ."

"תגיד," אני שואל, "אתה חושב שיש משפט קסם כזה, שאומרים
לבחורה, והוא הורג אצלה את הפחד ומביא את האהבה?" הוא צוחק
ממני: "אין משפט-קסם כזה שמביא את האהבה, צריך לעבוד על זה."

אני שואל: "ומי זו מיכל?" והוא משיב: "המלצרית." אני כבר
מבועת: "ואיך אתה יודע שקוראים לה מיכל?" והוא משיב: "כתוב לה
על דש חולצתה" ושנינו צוחקים.    

ז     הוא אומר: "תגיד נועם, הסיפור על אלוהים מעניין... וזה
יפה שהוא שואל בכלל." האמת שהסיפור נדיר כל-כך עד שנשמע
באוזניו מוזר. והאיש שואל: "תגיד נועם, למה בעצם אמרת לא?"
ואני משיב: "הא, ידידי היקר, לרגע חשבתי ששכחת. ציפיתי
שתשאל!"

והוא שואל: "ובכן...?" אני מחייך: "ובכן..., האמת שחשבתי על
זה. נראה כי אמרתי לא, משום שטוב לי כאן. חיפשתי מה טוב, וכפי
שאתה יודע, המחפש ימצא!"

והאיש אומר: "יפה!" ושואל: "ואיזה דברים יש לך לעשות עוד? ולמה
חשוב שתישאר? ולמה לדעתך הוא בכלל הסכים להשאיל אותך לעוד
זמן?"    

ואז עוברים לי כמו בסרט כל המעשים. היו בהם מעשים טובים ומעשים
רעים. שום דבר מיוחד, רק איך התבגרתי מאז. אני שואל: "זה?" הוא
עונה: "לא." אני שואל: "זה?" הוא עונה "לא." ואז הוא אומר:
"אתם בני-האדם לא תבינו לעולם!" והוא שואל: "מהי תכליתם של כל
המעשים הטובים? ומהו המעשה הטוב מכולם?"
   
ח     "הנה הארוחה מגיעה. תעשה משהו!" אני לוחש. "חייך אליה.
לא כך... חייך רגוע עם קמטים במצח!" הוא מדגים לי ואני מחכה
אותו. "בדיוק כך. ואל תשכח להשאיר את הפתק!" הוא אומר ושנינו
צוחקים.

לאחר שמיכל מתרחקת, אני אומר: "חייכתי כפי שצריך, הא? אין ספק
שהיא מאוהבת בי עכשיו," ואני חושב, הלוואי שזה היה פשוט כל כך.
הוא מנחש אותי ואומר: "בדיוק, זה פשוט כל כך!"

ט     אני שואל: "תגיד, מהי תכליתם של כל המעשים הטובים?"

והוא משיב: "תכליתם של כל המעשים הטובים היא לגרום אושר! טוב
הלב, שממנו נובעים המעשים הטובים, גורם אושר!"

אני שואל: "ומהו המעשה הטוב מכולם?"

והוא משיב: "מהמקום ממנו עלול להגיע הצער הגדול ביותר, הצער של
האוהב המוגבל בנתינה, מגיע ממנו גם המעשה הטוב מכולם. זו הקבלה
של האוהב המסתפק במה שיש!"      

י     האיש לוחש: "נועם, תקשיב..., המעשה טוב הלב מכולם, הוא
להיות אוהב..., ואתה מהזן הנדיר של האנשים האלה שיודעים לאהוב,
אבל אלוהים לא התערב גם הפעם, כשאחזיר אותך!"

אני מקשה: "למה הוא לא מתערב? עזוב את החיים - למה הוא אינו
נדיב באהבות?" הוא מחייך אליי: "זה אותו דבר... לא יודע. ככה!
יש לך שאלות רבות."

ואני אומר: "מתוך אהבה אליו אתה אומר שהוא אינו מתערב." הוא
צוחק: "נכון. גם מתוך אהבה אליו אני חושב כך." והוא מחייך:
"תקשיב, אלוהים הוא כמו אבא. זה מה שאני יודע. אלוהים הוא כמו
אבא אוהב, זה מה שאתה צריך לדעת!"

יא     לאחר שעה ארוכה, אני מזמין את החשבון. עם החשבונית מגיע
הפתק הבא:

"הסרט מקסים. יכול להיות שגם אני אהיה שם. בכל מקרה, תהנה הכי
בעולם! מיכל."

אני מעביר לאיש את הפתק: "תראה!" ואז אני מזהה לחלוחית של דמעה
בעיניו: "מה... ?" הוא אומר: "זה משמחה בעבורך," מנענע את ראשו
ומוסיף: "הדבר כל פעם מפתיע ומרגש אותי מחדש ויפה בעיניי עד
מאוד ש... לפעמים אני חייב להודות, שאני שוכח ומבקש גם
לעצמי."

אני לוחש: "כמו מלאך, ביכולתך לעזור לכל המבקשים לחיות, חוץ
מעצמך?" הוא צוחק: "כמו מלאך." והאיש מוסיף, "כמעט כמו מלאך.
אני יכול לעזור רק למבקשים עזרה. גם להם איני יכול להדליק נר,
אם לא יעזרו לעצמם!" הוא נעמד, טופח על כתפי ומבקש: "תעשה לי
טובה, תתלבש הערב יפה כמו חתן." והוא אומר שהוא צריך ללכת ושלא
יחזור, כי הוא צריך להגיע להרים הגבוהים, שם מנשבת הרוח.

יב    החיים אינם אותם חיים, אחריי אותו יום. הייתי מאוהב.
הייתי נאהב, אבל ממש. הייתי רומנטיקן גם כשלא היה לי עם מי.
עכשיו, כתבתי שירים לכתובת, שלחתי פרחים לכתובת וקניתי מתנות
עם משמעות!    
   
חוף פלאזה, תל-אביב. שעת צהריים חמה ונעימה, מזג-האוויר מעונן
חלקית, רוח קרירה מנשבת. המסגד ביפו העתיקה נראה בבהירות ומשרה
אווירה רומנטית. בחוף נופשים מעטים בלבד. אולי בגלל הקיץ שלא
ממש הגיע. עבודה, לימודים, כל מיני דברים חשובים! הזקנים
השזופים בחוף תל-אביב, כבר מזמן הלכו לישון את שנת הצהריים.
מיכל ואני, נותרנו עם הצעירים, המובטלים, התמהוניים, עקרות
הבית והזוגות שמציירים האחד על השני!

יג    מיכל מתעקשת בפעם המי יודע כמה: "כשעבדתי כמלצרית, ישבת
שם לבד בשטווקה!"

כשהיא מתעקשת, היא יודעת שזה מרגיז אותי, אבל זה מה שהיא אוהבת
לעשות. לראות אותי מתרגז, ואז אני אומר: "עוד פעם?" והיא
צוחקת: "נועם, אולי נתת לי פתק, אבל לא נתת לי פתק כזה על הסרט
'קזבלנקה'! אני ראיתי את הסרט הזה עם החבר לשעבר שלי, ואני
מצטערת מאוד חמוד! תחשוב... , זה גם לא היה הגיוני, שתזמין
אותי לסרט בתל-אביב כשאנחנו באזור הצפון, נכון?"

הצחוק שלה הרגיז אותי עוד יותר. אני משנה נושא: "מיכל, מקסימה
שלי, תראי איזה ים גלי," והיא מציעה: "אתה יודע מה? בוא
נתערב!" אני שואל: "על מה?"  היא אומרת: "על כל מה שאתה רוצה,
אבל על הכול!" וכמו נמרה שורטת בציפורניה את זרועי.
   
ואז היא מפתיעה אותי: "נועם אהובי, שוב הפסדת! אתמול עשיתי סדר
בבית ותראה, מצאתי את הפתק בתוך ערימת הניירות! לא קולנוע ולא
נעליים... רק קפה!" היא אומרת בהתלהבות ומוציאה פתק מתיק הים
האדום שלה.

מיד אני חוטף מידה את הפתק ושערותיי סומרות! בפתק כתוב, אבל
היה בכתב ידו:

"יש מצב לדייט?  נועם."