הוא כבר מנוסה -
מזכיר לעצמו,
שעה שצעדיו נושאים את גופו לעבר
הכתובת שזכר במעורפל.
(שילוב של אלכוהול איכותי, מוזיקה לועזית
- או להפך - שעת לילה מאוחרת,
וחוש התמצאות מגוחך שעבר בירושה מסבתו,
יחד עם שיער מאפיר טרם עת).
בחסד מופלא, רגליו לא חשות בכובד השעה.
עולה במדרגות, הדלת פתוחה,
והיא נמצאת שם,
תמירה ויפה.
בחיוך מזמינה אותו להיכנס,
מבוכה מתערבלת באוויר הלילה האביבי,
יחד עם אבקני פרחים שדבקו בבגדיו בשעת שקיעה
אותו יום.
איכשהו הכל קורה כמו שצריך -
דופק כמו שעון שוויצרי.
נזכר שהוא צריך לטוס לציריך בעוד מספר שבועות,
ענייני עבודה,
אז הוא מחייך.
היא שואלת אותו למה הוא מחייך.
והוא שותק.
פעם הוא ידע לשתוק ממש טוב.
בחן אפילו.
עכשיו נראה שקצת החליד.
אז הוא פותח את הפה לומר משהו,
ונמלך בדעתו.
היא שואלת: "מה?".
הוא שוב מתכוון לומר משהו,
ושוב אינו אומר דבר.

זה ייגמר בנשיקה הוא יודע.

זה יתחיל מנשיקה, מתקן עצמו,
מקווה.
מייחל סוף סוף להתחלה נכונה.