הרבה זמן לא כתבתי, האמת דיי חשבתי שאיבדתי את זה.
אין השראה, אין סבלנות לשבת ולכתוב וגם שיש סבלנות שום דבר לא
יוצא, סוג של עצירות.
עכשיו אני מרגישה שזה נשפך ממני, אני צריכה לכתוב, זה מתפרץ
כמו גייזר, או כמו שלשול (אם נחזור להקבלה של יציאות וכדומה).

עברתי הרבה, אני לא זקנה, אבל עברתי הרבה לגילי, יותר מדי
לטעמי.
אני יודעת שכולם עוברים דברים ולכל אחד יש את בעיות שלו,
הטראומות שלו והדברים שהוא סוחב על הגב במשך החיים, אבל רק על
עצמי לספר ידעתי וצר עולמי וכו' וכו'...

אני דור שלישי לניצולי שואה, אני גם דור שלישי לעולים מזרחים
אבל הם לא קשורים לשום דבר, השואה אם ארצה או לא ארצה תרדוף
אותי תמיד.
ממילא אני רגישה, בוכה מכל דבר אבל השואה תמיד נגעה לי במקום
פנימי כזה, ששמור רק לה, תמיד הרגיש לי מוכר, התמונות של השואה
כאילו מחזירות אותי אחורה, שזה מוזר כי לא רק שלא הייתי שם
מעולם גם לא נולדתי עדיין שהיה מי שיספר לי על המקום הארור
הזה, אבל זה תמיד הרגיש לי ככה.

אבא הוא פולני, נולד אחרי השואה, הם עלו לארץ כעשר שנים לאחר
הקמת המדינה, סבא וסבתא היו ניצולים ולאבא יש אחות (הייתה)
גדולה ממנו.
סבא נפטר מזמן, סבתא נפטרה כשנתיים לפני שנולדתי, אחות של אבא
נפטרה לפני כחודשיים, הם כמעט ואף פעם לא דיברו על השואה, מי
בכלל רוצה לדבר על הנושא הזה.

בשבעה של דודה ניסיתי לדלות פרטים, ואיך אומרים - כשמחפשים
מוצאים.
אז מצאתי, גיליתי שלסבתא היו 11 אחים, שאבא שלה היה רב בקרקוב
(ובטח עבר עינויים בשל כך), שסבתא ראתה שירו באחיה הקטן כשניסה
להבריח אוכל לגטו, שסבא היה חלק מה"זונדר קומנדו" (היהודים
שהיו צריכים לפנות את המתים מתאי הגזים ולשים אותם במשרפות)
סבא היה מכניס את הגופות לכבשן, גיליתי את מספר הצריף שסבתא
הייתה בו, את שם משפחתה הקודם, גיליתי הרבה.
מה שזיעזע אותי כי הרבה היה שסיפרו לי עד כמה אני דומה לה,
העיניים אותם עיניים, הפה, הסנטר, כמעט אותם פנים.
הידיעה הזאת צימררה אותי, הפנים שלי היו בשואה, מישהי שנראית
כמוני, בגילי, הסתובבה שם, פנים כמו שלי עברו את זה - לא יצא
לי להסתכל על זה מעולם בצורה כזאת.

בנוסף לזה, אני משלימה את הבגרות בהיסטוריה ב' - הנושא המרכזי
של הבגרות הוא השואה.
לפרטי פרטים אני לומדת את השואה, לבגרות כמובן, וכל שיעור אני
סובלת מחדש, לשמוע על היטלר הארור, סיפור חייו, מי היה, מה
היה, מה עשו, למי עשו, איך עשו, כמה הרגו, איפה, באיזה שנה, מי
היה אחראי על המבצע, תמונות, סרטונים, עדויות.
מתיש.
אבל אני לומדת, סופגת, משכילה, מפנימה, גם בשביל הבגרות וגם
בשבילי, אמנם זה קשה, אבל צריך לדעת, ככה אומרים, לזכור, לא
לשכוח.

אבל למה לא לשכוח?
ככה עלתה בי ההשראה.
למה אנחנו לא נותנים לעצמנו לשכוח? הרי כשאנחנו עוברים זוועות,
אנחנו רוצים לשכוח, לא לזכור, לא לדעת, לא לשמוע, לא לחוות את
זה שוב ושוב, לשכוח, לעזוב.
אז כן, אני מכירה את הסיבות היבשות, שזה לא יקרה שוב, לדעת את
ההיסטוריה של העם שלנו, לא לתת לזה לעבור בשקט, ובנינו, לא לתת
לזה לעבור בכלל.

סוג של דרמה מתחוללת עכשיו במשפחה שלי, כולם סובלים, כל אחד
עובר כרגע סוג של טראומה משלו ועברה בי המחשבה.
מצד אחד, רוצה להיות שם בשביל המשפחה שלי, לתמוך, לחבק,
לעזור.
אבל אין משהו שאני יכולה לעשות בשביל לעזור, חסרת אונים.
אז אני חושבת על עצמי, שיהיה לי טוב, מרגיעה את עצמי, כל אחד
דואג לעצמו ואני צריכה לדאוג לעצמי, שיהיה לי טוב. שאני
אשרוד.
לשים על עצמי קודם את מסיכת החמצן ואז על אחרים.
מנגנון הגנה נפשי, שקיים בכולנו, האימפולס הראשוני הוא לבוא,
להיות, לתמוך באנשים שאנחנו אוהבים, שקרובים אלינו.
אבל אז ה"אני" שלנו נכנס לתמונה, מה איתי, איך זה ישפיע עלי,
זה יעשה לי טוב? אולי כדאי שאשאר מחוץ לתמונה? מנגנון אוטומטי
לחלוטין שלוקח פיקוד.
לא חושב על מה שקורה באמת, לא מעכל את גודל הפגיעה, לא רוצה
לעכל, אז מתמקדים בדברים הבנאליים, היום-יומיים, הדברים
ששומרים אותנו נורמלים!

אז ההקבלה לשואה מתאימה פה?
בעצם אני לא שואלת, אני אומרת, מתאימה.
נכון, לא צדים אותנו ברחוב, אנחנו לא חיים על לחם יבש, וסובלים
מטיפוס ורואים גופות על בסיס יומי, אבל כל אחד מאיתנו עובר סוג
של שואה נפשית, ואז אפשר להבין איך שרדו שם, איך המוח המופלא
שלנו יכול לערפל הכל, להתמקד בדברים הרגילים ששומרים אותו
שפוי.
לשרוד, לשרוד, לשרוד.

מי יכול להישאר נורמלי עם כל הזוועות מסביבנו?
רוב האוכולוסיה ענייה, אמהות הורגות את הילדים שלהם, בעלים
הורגים את הנשים שלהם, אין כבר כסף לדלק כמו שאין כסף לדירה,
הורים מתגרשים, בתים מתפרקים, שוחטים חיות, מתעללים בחיות,
פליטים חיים ברחובות, אונס, תאונות דרכים, פגע-ברח, איום
באטום, איום במלחמה, פיגועים, חשש לרעידת אדמה, צבע אדום, כיפת
מגן בת"א.
הכל נורא.
איך נישאר שפויים אם לא נשכח את הרע?
אז מתמקדים בשפוי, לימודים, עבודה, אוכל, טלויזיה, חברים,
פייסבוק, ספר, עוד אוכל, בת/בן זוג, אהבה, סקס.

ככה אנחנו, מנגנון מדהים שעושה הכל לשמור על עצמו, במודע או
לא, תמיד ממשיכים האלה, מסתכלים קדימה, מקווים לטוב.
יהיו חלשים, אלה ש"יקפצו על הגדר", ירימו ידיים.
אבל החזקים מאיתנו יישרדו, מקווים לעתיד טוב, דואגים לעצמנו,
לשפיות, מנסים לעזור כמה שאפשר אבל תמיד עושים מה שעושה לנו,
האדם הפרטי, טוב.

אז גם לי וגם לכם, יש שואה נפשית, אולי גם אנחנו נבחר לא לספר,
לא נדבר על זה עם הילדים, טאבו.
לא נדבר, אבל כל אחד את הטראומות שלו יעביר לילדים -
אם לא יחביא אוכל מתחת לכרית או יצעק מתוך שינה אז יפחד מחשמל,
או מכלבים או מלהיות לבד, יפנק עד מחנק את הילדים או יפחד
שיסתובבו לבד, כל אחד מאיתנו כי ככה אנחנו.
סוג של שואה.
ניצולי שואה.

בלי מספר על היד, אבל עם הרבה צלקות, נראים נורמלים, מתמקדים
בעתיד, בפשוט, ביום-יומי.

אז תיכף יום השואה ונראה סרטים על היטלר והגרמנים והמחנות, זה
נורא וכל מה שנרצה זה לשבת עם חברים, לשתות, לשכור סרט-
לברוח.
כי אז איך נישאר שפויים?