בא אליה מאוחר מאוחר בלילה,
בלי מילים בא.
נשימתה שקטה. חזה הקטן עולה ויורד
בטנגו חושני בין גופה
ואוויר הלילה הרטוב.

מצליח לראות אותה אך בקושי,
סדק דק מן הדקים בחלון החדר הקטן,
המתיר לרמז אור עקשן
להידחק בעדו.
את כל מה שעיניו אינן רואות
מכחול הזיכרון משלים,
מעדנות,
בשקט בשקט מלטף את הבד,
ולנגד עיניו הכלות מציפייה היא נגלית
בשלמותה.

והשקט מתגנב בשקט מאחור,
והיום מתגנב מאחורי הליל,
ככובש פיקח וסבלני,
והנה השעון מצלצל,
ומרעיד את עולמה.

היא קולעת את שערה העבות,
כמדי בוקר לזנב ארוך,
מגיפה את התריס הפתוח בחלון,
(מפאת צינת הבוקר),
מבלי משים כלל,
כלל מבלי משים.