בהולכי בשביל לא יכולתי לסטות. אם הייתי סוטה, הרי שסכנת מוות
הייתה צפויה לי. מימין הסבך מלא הפושעים ומשמאל אוטוסטרדה
מטורפת של מכוניות. וביניהם הלכתי בלי להביט לצדדים, מפחד
אפילו אראה אותם אפול לידיהם. בהולכי בתלם זה התחוור לפניי
העתיד. בכללותו צבוע אפור-ירוק-לבן-שחור. בין צלליו חמקתי
ועברתי. עם כל צל התבהר לי יותר ביותר שברצוני ללכת דווקא לאור
האפור-ירקרק שבקצה השביל. צפירות המכוניות שמשמאלי החלו לחלוף
לידי כלא היו, והרשמים היחידים שעוד השאירו עליי היו האורות
הבוהקים והצורבים של המכוניות העוברות על פניי בשעה זו של ערב.
דווקא רשרוש השיחים לא נדם, והמשיך לכלות את השקט שניסה להביא
עימו הערב. הרוח ליטפה את רגליי, ומכנסיי הקצרים התעופפו ורקדו
עם הרוח. דווקא הורגלתי בשעה זו, וכל שרציתי היה להמשיך לחייך
עד בוא יום המחר, זה שחיכה שם בקצה השביל.
לפתע ראיתי לפניי הולך נוסף. כולו היה חבוש מספר מעילים.
בהסתכלו עליי לא ראיתי את פניו, אלא רק את אפלוליתו מהלכת
לכיווני במרחק. שתי רגליו היו ברורות, אך כל חצי גופו העליון
עטוי סחבות רבות כל כך עד שנדמה שאין זה אלא כדור סחבות מהלך.
לא היה נראה לי מעניין להסתכל עליו, ולכן הרכנתי את ראשי
והמשכתי ללכת כשאני מסתכלת עלהריצוף של השביל. זה נדמה כנחל
עשוי מרצפות, כמעט בניין של מפה טופוגרפית על פני השטח. הרמתי
את פניי, והרי האיש נעלם. אפלוליתו כבר אינה מופיעה בהמשך
השביל.
רצתי על גבי השביל וכמעט ומעדתי לאחד מצידיו. הרוח פרעה את
שערי, וללא מורא הכאיבה לי בעיניי. כיווצתיהן ולפתע שמעתי
רשרוש שונה בצד השביל הימני. עצרתי והסתכלתי. שם הוא עמד, עטוי
סחבות. דווקא עכשיו פניו הרתיעו אותי. בין שתי עיניו שרר לו
פחד איום. כל שרציתי לעשות הוא להמשיך לרוץ משם, אך קפאתי על
מקומי. הוא הוציא יד מתחת לסחבות ואחז כוס פלסטיק שקופה ובתוכה
רשרשו מספר מטבעות. חייכתי אליו, אך הוא לא השיב לי כזאת
בתמורה. עמדתי להוציא את ארנקי, אך רציתי תחילה לשאול אותו מה
הוא עושה בשביל בשעה כזו. "היי, אתה", אמרתי והוא הרים את ידו
השנייה והצמידה אל פניו. פניו שוועו לעזרה, וחיכו שרק אגש
ואגיד שאני מתנצלת ואתן לו את כספו. הוא נרתע לאחור, ונעלם בין
צללי העצים. את מבטו האיום לא יכולתי לשכוח, ואף כאשר ברחתי
משם והמשכתי בשביל, חייבת הייתי לעצור בשביל לשכוח את פניו. אך
זה לא עזר, לא הייתי מסוגלת. אפילו להסתכל לאחור לראות אם הוא
עודנו שם, עודנו חי, לא יכולתי.
אז ראיתי מולי עץ. ענק, ומשתרע כמעט עד השמיים. תחילה ראיתי את
ענפיו התחתונים, כמעט בידיים פשוקות המחכות שרק אבוא ואגיד לו
שאני מצטערת. המשכתי להסתכל על העץ, למעלה יותר, ולפתע ראיתי
כי אחד מענפיו נצמד אל צמרתו של העץ, בדיוק כמו האיש מהשביל.
לא יכולתי, ופשוט המשכתי לרוץ. המבט המשיך לרדוף אותי וכאב לי
אפילו רק להיזכר במבט הזה. המשכתי לרוץ, אך כבר לא לעבר האור.
איבדתי את כיוונו של השביל ופשוט רצתי. המשכתי והמשכתי, עד
שבסוף גם אני נעלמתי בצל.