אף אחד לא קרא אותה נכון. גם אף אחד לא יכול היה למצוא רמזים
למה שהיא מרגישה, אפילו שלא ניסתה להסתיר את זה. היא לא התלבשה
באופן יוצא דופן- עדיין אותם ג'ינסים ואותן חולצות קצרות
שמבליטות לה את החזה. היא גם המשיכה לחייך אל העולם, בתקווה
שלבסוף החיוך והאור שלו גם יחלחלו פנימה. היא אמנם ירדה קצת
במשקל- אבל במילא היא כבר המון זמן תכננה לעשות זאת, והיא גם
הלכה הרבה לחדר הכושר בשביל זה. היה ברור שמשהו יושב עליה,
שהיא מדוכדכת, אבל המזור היחיד לכאב שלה היה בדיוק הגורם הראשי
אליו. וזה לא שהיא עשתה פחות - אולי אפילו הפוך, היא ניסתה
לעשות יותר. פעם היא עברה הרצאה על פסיכולוגיה של מצבי לחץ,
ובמהלכה למדה שכאשר המוח נכנס למצב של היסטריה צריך לדבר
לעצמך, ולתת לעצמך הוראות. היא הרגישה שהתקופה שהיא עוברת
עכשיו מכניסה אותה להיסטריה לא פחותה מאשר ללכת על גשר רעוע
שמיוצב רק עם חבל. וכמו שתוך כדי הליכה עליו היא תמיד אמרה
בקול 'ימין, נשימה, שמאל, נשיפה', היא ניסתה לעשות אותו הדבר
עכשיו.

כשחברים שאלו אותה מה יש לה, היא סיפרה להם באמת ובכנות אבל הם
לא היו מאמינים. אולי בגלל שהיא נהגה תמיד לספר על רגשותיה
ביתר תיאטרליות ובציניות אופיינית. אולי גם נמאס להם לשמוע את
אותו הפזמון שלה 'אני אהיה בסדר, אני מנסה להתגבר'. אנשים
קרובים יותר אליה ידעו גם בדיוק מה לשאול ומה לומר, ועדיין היא
הרגישה שהכאב שלה שונה. לרוב היא נהגה למצוא תיאור הולם
לתחושות המלוות את חייה באיזה שיר ששמעה או חיפשה, אבל בזמן
האחרון היא לא מצאה מישהו שיחלוק איתה את הרגש. לא היה שיר, לא
היה אדם שהבין ורצה להבין יותר.

הימים האחרונים בלבלו אותה עוד יותר, ובפרט היום בו הסתכלה
אחורה ומדדה על סרגל הזמן שלושה חודשים. היא החלה לסקור אותו
בעיניה וראתה חוויות שונות ומשותפות. חוויות שגרמו לה להרגיש
טוב עם עצמה, ולהרגיש מאושרת, אחרי כמה שנים טובות שזה לא היה
לה. חוויות שהזכירו לה שהיא מסוגלת לאהוב את החיים, ולאהוב
אנשים מסויימים ושאהבה מבחינתה היא לא עניין שהיא צריכה להתפשר
עליו. בנימה מאוד מוזרה, על אף הכאב שחשה בימים האחרונים,
ניסתה לזרוק את אותו סרגל עם אותן אמות מידה קדימה. היא הרגישה
קצת מוזר לעשות זאת, אבל חשבה לעצמה שאם זהו ציר הזמן שעליה
ללכת עליו - היא הולכת עליו בשמחה ובאהבה רבה.

אולם, ליד אותו סרגל מעץ המקושט מיני ריקושטים וסימונים
מיוחדים עליו, ראתה סרגל מנצנץ בבוהק יותר חזק. הסרגל הזה היה
אחר, שונה, בודד, מתכתי וגולמי. היא ממש לא רצתה לבחור בו, על
אף שראתה שרגליה כבר ניצבות על ספו. היה לה קר ובודד עליו,
והמקטעים בו היו נראים כל כך ריקים. בעוד שעל סרגל העץ יכולה
הייתה לראות פרקי זמן הגיוניים- מתי נפגשו, מתי נפגשו שוב, מתי
דיברו, מתי כתבו זה לזה, על סרגל הברזל היה כתוב 'יום ראשון',
'יום שני'. ועל אותם סרגלים היא רצתה לספר לאנשים, לחברים,
לקרובים, אבל פשוט לא הייתה יכולה. כמו נגזר עליה לשמור את
אותן 'חויוות פוטנציאליות' של סרגל העץ, ולהמשיך להסתכל עליהן
מהצד, רחוק ממנה.

היא סגרה עיניים ונתנה לעצמה לחלום - כאשר רק אז הצליחה ללכת
על סרגל העץ. היא כל כך נהנתה מציר הזמן הזה, שפשוט לא רצתה
להתעורר מחלומותיה. ותמיד הרגישה כאילו לא הולכת עליו לבדה,
תמיד ידו הייתה שם והחזיקה בה. אחרי שכבר לא הצליחה לישון
יותר- פשוט כי כבר לא הייתה עייפה החלה לדמיין. החלה להריץ
תסריטים בראש - אם הוא יצלצל וישאל אם היא אוהבת אותו עדיין,
ברור לה מה תענה. אבל עדיין לא יכולה הייתה לחשוב מהו התסריט
המוצלח ביותר לשאלות קשות יותר- איך היא מתמודדת, מה שלומה, אם
נמאס לה, אם היא רוצה עוד, אם היא מבולבלת או אם היא מרגישה
שיותר ברור לה מה איתה. שוב הרגישה את גשר העץ רועד מתחתיה,
והחלה לומר לעצמה בקול כיצד ללכת. כל שנותר מבחינתה הוא רק
לקוות לטוב, ולהמשיך ללכת- ומה שחשוב לא להסתכל בזמן הקרוב
למטה ולגלות שוב שהיא בסך הכל הולכת על סרגל של ברזל.