מילות עונג,
כמו נוטפות נופת צופים,
אך חסרות את הטעם המתוק,
של אהבה חסרת עכבות.
הגיגים חסרי פשר,
מילות זעם משונות.
מילות עצב,
רכונות בהכנעה,
נחבאות אל הכלים, רוטטות.
אין להן מה להוסיף אלא עיצבונות.

מילים מיותרות,
למה התעופפתן כך בחלל האוויר?
מילים מיותמות,
למה לא נאמרתן ברגע השמור לכן?
מילים קשות,
למה טיפטפטן ארס על אוזניים אוהבות?
מילים תלויות,
כי מילים הם בעצם מתות.

מילים, מילים,
טובות אתן,
אמצא נחמה,
בהשתקפות בבואתכן
בקשתיות העין.
משולי גלימתכן,
אצוד עצה,
מן השטח המת,
שבין מילה
למילה.
לשוני תעלה
בחכתכן,
מילים קבורות
בתעלת האוזן,
מילים שנעלמו
דרך עור התוף,
לבלי הכר ולבלי שוב.
מילים, מילים,
יפות אתן.
יפות אף
לעורר מחשבה.
אך מכלול כולכן
לא תשתווינה,
ולו לעוצמת מעשה
אחד הראוי לשמו,
כמו תל נמלים.
מעשה בלי מילים,
עיר והמון פועלים.