נעלמת בתוך המציאות הגוברת, אני יודעת שזה לא אמור להיות
ככה, לא כיוונתי לשם, קטנה ונישאת ממקום למקום, אוכל בפה,
לפעמים לבדי מבטי אל העולם, מקשיבה לשיח הבוגרים לפעמים היו
אלה גם מלכים, האם אהיה שם בין כל הדוברים?
הם מתנהגים אליי כמלכה, איך כולם מקשיבים ומכבדים כל דבר, איך
אפשר להיות מלכה בלי מלך.

מצליחה לגדול, אפילו שאמא אומרת שלא גדלתי, משילה את עורי
בין כל המקומות בהם עוברת בתחנת חיי, מתפתחת, שומעת הרבה
רעשים, האומנם רק רעשים? הם הרבה שדומים לי, שנראים לי בדיוק
כמו שדמיינתי את עצמי, לא מצליחה, להביט ולהישיר מבט אל תוך
עיניי, ובכל זאת הולכת נגדם עם האמת שלי, שמובילה אותי אל אלו
שצעדו בשביל האחר, יצאו מהמסלול ופתחו שביל חדש, לא אנום ולא
אשן, מאין יבוא עזרי.

למה טובה האמת? בשבילי? כשכולם מסביב הם אותו הדבר, צועדים
אחד אחרי השני, לאורך אותו המסלול, נוגסים מאותה החתיכה,
ונוהרים לאותם המקומות, בורחים ביחד כשנראה שמתקרבים לעברם ללא
עוררין, נוהרים לאותם המקומות הקרירים והבטוחים.
מחפשת את המקום בעבורי, מנסה לטפס עד הפסגה, האם שם היא הפסגה,
תמיד באה אחת אחריה, טובה יותר, ראויה יותר בעבורי ובלתי
מושגת, אגיע ואסחוב, עם הכוח הגדול שנמצא בתוך גופי הקטן, ואני
מרשה לעצמי, במלוא הכוח, להעיז, גם אם אראה מטופשת, תמיד אבדוק
מכל הכיוונים, רק לעצמי?

האם כל העבודה הקשה בהחלט שווה את זה שאשב לי בחורף הקר
לבדי? פועלת ועובדת, אוגרת ואוגרת, לא מספרת רק ממוקדת, חושבת
על העתיד, האם ההווה רק נעלם, הרי בכל שניה שחולפת נהפכת היא
לעבר וממני מתרחקת.
מגלה את כל העולמות, חולפים על פניי, אולי עליי זה גדול, כל
הבחירות שעושים בכל שניה ורגע, ההשלכות והמשמעויות, נראים
כבלתי אפשריים, רחוקים, האם ככה נראה לו העולם בחלקת עולמי
הקטנה?
ככל שאלך אגלה שצעדתי במקצת, לא צלחתי דרך ארוכה, רק ביטחון,
עבור מה טוב לו הביטחון? נגד הצרצר?
יום אחד אגיע למדינה הקרה מכל, הבלתי אפשרית בעבורי, ואצליח
להפריח בה חמימות ידידותית, שחורה.