היה לו, לרועי, מנהג מוזר. הוא נהג לפתח שיחה עם אנשים שהיה
פוגש במסיבות של חברים או באירועים של מכרים או בכלל עם זרים
ברחוב.

הוא יכול היה להגיע לשיאים אינטלקטואליים בתחום מחקרו "השפעת
השפה הערבית על השפה העברית ולהיפך" או בתחומים אחרים, כמו גם
יכול היה להגיע לתובנות מטאפיזיות שהיו לא קשורות לאורח החיים
הרגיל שלו ותלושות ממנו. הוא גם היה מסוגל לדבר על שירו החדש
של דודו אהרון, שבניגוד לכל הציפיות שלו, היה בעל רמה עמוקה
יחסית של מלל.

והמסר שלו נקרה פעם בכמה זמן בחייו של רועי.

היה רק דבר אחד שהציק לו: לקראת סוף השיחה נזכר כי איננו יודע
את שמו של האדם שאיתו הוא מדבר. הוא כבר עבר את הגבול
הנורמטיבי שבו "מותר" לשאול את שמו.

פעמים שאל ופעמים - לא. כשלא שאל, תירץ זאת בכך, שכנראה לא
יפגוש את האדם הזה שוב או שאם זה לא נשאל עד עכשיו, זה לא באמת
משנה.

כאשר כן שאל, הוא הרגיש שעשה דבר נכון וטוב. אך לא יכול היה
לקבוע מתי ההרגשה הייתה טובה יותר: כאשר שאל את האדם לשמו או
כאשר נחה דעתו מן התשובה לשאלה מדוע לא שאל.