ההחלטה להעלות את דם לבי על הכתב, על המוקד, אינה פשוטה לי. עד
כה נצרתיך היטב בעמקי לבי, כאשר מירוץ החיים אוכף עליי סדריו
הקפדניים ללא רחם. התמסרתי אליך, התמכרתי אליך, רק בהיותי
לבדי, רחוקה מעיניהם של בני האדם אשר לא ישכילו להבין לעולם.

פתאום, עולה לבי על גדותיו ממלאותו בך. ואין רואה, ואין שומע,
ואתה אינך. ולבי היה צר מהכיל את הגיגיי בך, את כאביי, את
דמעותיי.

ראיתי שוב את הסרט על אודותיך ולבי איים לבקוע את סוגרו. רציתי
לחבק, ללטף, לעטוף, לתת כל מה שנבצר ממני לתת לך בעשר שנות
הכרותינו, ולא יכולתי. כאז גם כעת- לא יכולתי, ואין לי אלא
מספר מילים נבובות, ערטילאיות וריקות מתוכן  לשיח בהן נבכי
עומק אהבתי, למען לא תכלה כאשר נכלה אנו מן העולם בבוא עתנו.

אני מתגעגעת יקירי, מתגעגעת עד כאב. אפילו כאן, כשאני חוסה
בצל כנפי האנונימיות המבורכת והמבטיחה, עוברת בי צמרמורת מעצם
התחושה האסורה, המבתרת את לבי בשנות הייסורים האחרונות.
מתעגעגת כל כך, אליך, להווייתך, לקולך המבטיח והמנחם שלעולם לא
היה לי יותר הימנו.

מתגעגעת לשיחות הקולחות, לקשר הכמעט טלפאתי, להבנה הבלתי
מעורערת, למדאוב הלב המתוק שפילח את לבי כשמחשבותיי היו נתונות
לך. לתחושת היעוד, השליחות הקדושה מאין כמוה. לידיעה הברורה.
להיותי מאושרת. לנכונות למסור את חיי - למענך.

ואין מי אשר אוכל להשיח צערי בפניו. והחיים כפי שהם - חזקים
מכל. נתתי לך את כולי כפי שיכולתי, ואף למעלה מכך, אבל יוצר
הכל חשב שאין בכך די. והחיים - כפי שהם, אכפו עליי להתקדם.
התחתנתי, מתוך שמחת אמת והשלמה עם רצון האל, שאין זיווגנו נרצה
בעיניו. ובשעת החופה היו דמעותיי למעיין שאינו כלה בחשבי עליך
ובתפילותיי בוקעות הרקיעים שאזכה לראותך בשמחתך בקרוב ממש.

השנים חלפו. עוד מעט קט אציין חמש שנות נשואין, אבל הווייתך
העיקשת מסרבת לנטוש את לבי הכורע. ואתה מופיע בו תמיד כפי
שהיית - חזק, בעל נוכחות שאיני יכולה לה. ואין דבר בנסיונותיי
הכושלים לגרשך מעל לוח לבי.

ואני מנסה. ה' עדי שאני מנסה שלא לראותך, לא לשמוע את קולך
בתוכי, את מלותייך המנחמות, ומה אעשה ורק בת אנוש הנני?

שרה לבתי שירי ערש ורואה אותך שם עמי, בבית שלנו, שתמיד חלמנו
עליו, מלא בקול שחוקם של הילדים הרבים שרצינו. חולמת לצאת
לרחוב ולראותך חולף על פני כמו באקראי, חולמת ששנינו שותים יחד
קפה ונותנים דרור לרגשות שנכלאו בנו זמן כה רב.



חולמת עליך. תמיד רק חולמת.