בשבת בבוקר החלטתי שנמאס לי. זהו. נגמרה לי הסבלנות. אני צריכה
לנסוע, ואני צריכה לנסוע מחר. בבוקר. שיזדיין העולם. אחרי
ששתיתי קפה ונרגעתי, גילי באה והחלטנו לרדת לאילת. לא ממש היה
לי כסף למשהו יותר מזה. זרקתי בגד ים וכמה בגדים לתיק, ולמחרת
בבוקר יצאנו.
תדלקנו, קנינו הרבה חטיפים לדרך, ולקחנו כיוון דרומה. הייתה
לפנינו נסיעה של 6 שעות מחיפה (לא כולל התברברות בדרך), אז
הכנו את עצמנו עם מוזיקה מוצלחת והרבה זבל לנשנש.
בדרך עצרנו בבית הפנקייק לתדלוק של הקיבה. גילי בדיוק נזרקה על
ידי החבר שלה בצורה די אכזרית. בעצם, היא זרקה אותו אחרי שתפסה
אותו במיטה עם החברה של אחיה הגדול, אבל למה להתעכב על דקויות.
אז הייתה לה את כל הלגיטימציה ממני ומכל אישה בעולם לחסל בלי
לנשום ערימה של פנקייקים ספוגים במייפל וגלידת וניל.
אחרי שהיא הקיאה בשירותים המשכנו בנסיעה.
באמצע הדרך גילי זרקה את המפה מהחלון ואמרה שאם כבר הרפתקה אז
עד הסוף ולא צריך מפה. פשוט נמשיך לנסוע דרומה ובסוף נגיע
לאילת. יש לנו את כל היום והגיע הזמן שנראה קצת את הארץ. לא
היה לנו מצפן או משהו כזה אז פשוט עקבנו אחרי השלטים לערים
הדרומיות ולפי הזיכרון וידיעת הארץ המועטה שלנו החלטנו כל פעם
איזה עיר היא הדרומית ביותר.
בסופו של דבר מצאנו את רחובות ועצרנו לאכול פלאפל אצל כריתי.
אחרי שפלרטטנו עם שלושה תימנים מזדקנים שישבו ולגמו עמבה לידנו
המשכנו בדרך.
קצת אחרי רחובות עצרנו במכללת אחווה כי גילי רצתה לראות מה
השתנה שם מאז שהיא סיימה את התואר המופלא שלה בחינוך ואנגלית.
אני יותר התלהבתי לראות את המטוסים מתל נוף, איפה שביליתי
שנתיים וחצי נפלאות של תרומה למדינה בתור קצינת שלישות.
רק לפנות ערב הגענו לבאר שבע. עצרנו לתדלק כי המכונית שלי
חזירה, ואת ה-10 ק"מ האחרונים כבר נסענו על האדים של האדים.
בתחנת דלק התחילו איתנו שני בחורים עם רסטות וכפיות לבנות שהיו
בדרך לסיני על הווספה של אחד מהם. הם היו די חמודים, ומכיוון
שגילי הייתה בריבאונד מתהווה היא נכנסה עם אחד מהם למושב
האחורי שלנו והם התמזמזו קצת. הדבר האחרון שאני רציתי היה איזה
שאיזה בחור זר עם השד-יודע-מה בשיער ימרח את עצמו עלי, אז
הבהרתי את זה מהר והזמנתי את השני לגלידה בשתיים תשעים. כשגילי
סיימה את הסיגריה קנינו שישייה של גולדסטאר ונפרדנו מהחמודים.
החלטנו להמשיך עד אמצע המדבר ואז לעצור להסתכל קצת על הכוכבים.

בערך בחצי הדרך בין באר שבע לאילת גילי עצרה את האוטו. טיפסנו
על גבעה קטנה בחושך המוחלט והמפחיד של המדבר. גילי פרשה
בשבילנו איזה מזרן מחנאים ושמיכה דקה שהיא מצאה אצלי בבגז'.
שכבנו על הגב והסתכלנו למעלה. סוף סוף כוכבים כמו שצריך.
מיליונים. ביליונים. חורים בשמיכה של אלוהים, גילי ציטטה מאיזה
סרט שהיא ראתה.
שאלתי אותה איך היא יכלה להתמזמז עם ההיפי הזה שנראה כאילו הוא
לא התקלח כבר כמה חודשים. היא אמרה שהיא עשתה את זה כדי לישר
סופית את הקו שלה לגבי גברים, ושהיא חושבת שנמאס לה מהם והגיע
הזמן לשינוי. הבגידה של תומר פקחה לה את העיניים, היא אמרה.
שאלתי אותה אם היא מתכוונת לעבור קבוצה, והיא הסתכלה חזק על
כוכב אחד בולט במיוחד ואמרה שכבר הרבה זמן נראה לה שכן.
הסתכלתי גם אני אל אותו כוכב וחשבתי לעצמי שבאמת תמיד רציתי
חברה לסבית, אבל אף פעם לא מצאתי מישהי שבאמת חיבבתי. איך
שהשלמתי את המחשבה הזאת הרגשתי את גילי מתרוממת והשפתיים שלה
נדבקו לשלי. משום מה לא קפצתי בכלל. בהתחלה קצת קפאתי, אבל אז
זה פשוט הרגיש כמו נשיקה רגילה, רק הרבה הרבה יותר מוצלחת מכל
אחת שהייתה לי. היא השתמשה בלשון שלה כל כך בעדינות, והיה לה
את הטעם של המסטיק שהיא אכלה מקודם באוטו. היא ליקקה לי את
השפתיים בעדינות, ואז העבירה את היד בשיער שלי. היא הרימה את
הראש והסתכלה לתוך העיניים שלי. אולי היא ציפתה שאני אגעל ממנה
ואזוז, אבל במקום זה שלחתי יד אל הפנים שלה וליטפתי אותן.
המחשבה היחידה שעברה לי בראש הייתה: "וואלה. גילי."
המשכנו להתנשק בעדינות מתחת לכוכבים. זה היה כל כך מגרה בשבילי
שחשבתי שזה מספיק לי. לגילי זה לא הספיק. שכבנו שם, ממשות
ונוגעות אחת בשנייה, ואני הרגשתי כמו כשהייתי ילדה וראיתי בפעם
הראשונה את השכן שלי אוהד בלי תחתונים. נשארנו ככה כמה שעות,
מתכרבלות אחת עם השנייה, בוהות בשמיים. לכמה שעות שכחתי שאני
על כדור הארץ. שכחתי שפוטרתי מהעבודה כי הבוס שלי התעקש לברך
אותי לבוקר טוב עם צביטה בישבן באופן קבוע עד ששפכתי עליו ספל
קפה. שכחתי שנכשלתי בשלוש בחינות בסמסטר הזה והתואר מעולם לא
נראה רחוק יותר. שכחתי שאין לי איך לשלם שכר דירה ושכחתי איך
אסף החליט שהוא מיצה את הקשר שלנו. הרגשתי רק את העור הרך של
גילי, את הנשימות שלה, את הריח של השיער שלה. חיבקנו זו את זו
עד שהשחר התחיל לעלות ונהיה לנו קר. רצתי לאוטו להביא לנו עוד
שמיכה והסתכלנו ביחד על הזריחה.
בערך בתשע בבוקר הגענו לאילת. מצאנו מלון ונכנסנו לחדר ולא
הפסקנו לחייך אחת אל השנייה. נפלנו על המיטה וישנו עד הערב.
כשקמנו יצאנו לשתות ולשכוח. כשהעולם התחיל להסתובב סביבנו
טיילנו על החוף ונשכבנו על החול מצחקקות ומאושרות. שכבנו שם
מחובקות עד שמישהו האיר עלינו עם פנס ושאל אם הכול בסדר. אמרנו
שכן ושיעוף משם כי הוא מסנוור. כשהוא התרחק שמענו אותו צועק
למישהו "סתם, שתי הומואיות".
אחרי שלושה ימים באילת חזרנו הביתה. אסף השאיר לי 7 הודעות של
לאן-נעלמת-אני-צריך-לדבר-איתך-אני-מצטער. הייתה עוד הודעה של
אישה נחמדה מאיזה משרד ששלחתי אליו קורות חיים.
החזרתי טלפונים לכולם, ובערב אסף הגיע עם יין וחיוך מתנצל ומלא
אהבה. אחרי שתי כוסות יין זול נכנעתי והזדיינו בזריזות. הוא
נרדם כמו בול עץ ואני יצאתי למרפסת לעשן סיגריה ולגמור את
היין.
אחרי שעה אסף יצא למרפסת לחפש אותי וחיבק אותי ואמר שנורא
הפחדתי אותו שנעלמתי ככה ולמה אני בורחת ונוסעת כל כך רחוק ככה
לבד. הרגעתי אותו מהנזיפה ואמרתי לו שלא הייתי לבד, שהייתי עם
גילי. הוא הסתכל עלי במבט מבולבל ושאל מי זאת גילי.
ואז נזכרתי שבעצם אף אחד בעולם לא מכיר את גילי חוץ ממני. אני
אפילו לא בטוחה שהיא קיימת כשאני לא ממציאה אותה.
אז חייכתי אליו ואמרתי "לא משנה", והבטחתי לו שאני לא אברח
יותר לבד.
הסתכלתי למעלה ובקושי ראיתי כוכבים. יש יותר מדי אור בעיר
הזאת.