אני שונא אותי על שלא עזרתי לך כשהיית צריך
לא ביקשת, אבל אני גם לא עזרתי
רק דחפתי אותך על מחוץ לבית, סגרתי עליך את הדלת. ממש ככה.
עליך.
זה לא כאב לך, כי אתה שמן.
זה כאב לי.
תפסתי את הראש כמו שלא תפסתי אותו שנים. נחנקתי.

תבין, כשאתה משקר לי כמו שרק אתה יודע, עם עיניים בוהות בתקרה
ומילים שנבלעות כמו היו לחם בארוחת לילה שלך - מהר מהר רק
לשבוע ושייגמר - אני רק עוד יותר מתעצבן. זה גורם לי כמעט
לשנוא אותך, עד שאני נזכר כמה אתה לא אשם. ואז אני שונא אותי.

העניין הוא שגם אם איננו מחפשים אשמים - אנחנו עדיין מוצאים
אותם כל הזמן. ובאופן כל כך בלתי רצוני, כמעט פיזי ממש, אנחנו
שונאים את האשמים. כועסים עליהם. מפנים כלפיהם אצבע.

לו רק יכולתי לקבל אותך, דפוק ואינפנטיל ושמן כמו שאתה.
אולי אז לא הייתי מתייסר על כל החיים שלך שבזבזתי, כאילו הם
שעון שמחכה כבר להתקתק לו. כאילו הם חול שכבר עשרים וחמש שנה
אני מנסה לטאטא אל מחוץ לבית, וכל פעם שאני מסתובב פנימה אני
מגלה עוד קצת, ועוד קצת. עד שלבסוף אני לוקח את כל ארגז החול
הזה ודוחף אותו אל מחוץ לבית. סוגר את הדלת. מסתובב, ונחנק.


--

סליחה.