ילדה: "אמא, המורה סיפרה לנו על מלחמות ואיך שמתו אנשים,
אמא זה כואב למות? ולמה לילדים גם לא מרשים?"

אמא: "אוי, ביתי, ביתי, אספר לך על חיי;
כיצד טרפו אותי הנשרים, פצעו במקורם את שתי עיניי,
השאירוני הם על הר גבוה, מדממת ובוכה"

ילדה: "אך אמא כשסיפרת זאת פעם, הושלכת על הרצפה."

אמא: "אוי ביתי, ביתי, מתי תביני כבר?
מה שחשוב זה לא ה-'איפה' - נהר עמוק או הר,
הכאב נמצא בכל מקום"

ילדה: "אז אמא, כואב לך גם היום?
ואמא, למה לא קראת לאבא או ליפה אחותך?
שיגרשו הנשרים ויצילו את גופך."

אמא: "אוי, ביתי, ביתי, דעי לך כלל חשוב-
אם הכנסת את הבדידות היא לעולם תשוב."

ילדה: "ואמא, למה לא לקחת את התרופה שלך עוזרת?"

אמא: "אוי, ביתי המתוקה, עם התרופה אהיה אחרת."

ילדה: "זה לא נורא, בבקשה הקשיבי לרופאה."

אמא: "אוי, ביתי, ביתי, אינני יכולה, לשם אני רוצה להיות
קרובה."

ילדה: "אבל אמא, אם אגיד דבר מה, עליי לא תכעסי, נכון?
פשוט.. נהיה לי קצת קשה בזמן האחרון
בשתי ידיי החלשות כל יום להרחיקך מהחלון."