|
רגע נאחזת
רגע משחררת,
הבוץ הולך ומסמיך
והרגליים שוקעות
עמוק.
עיני תכלת מסתמקות
עם מחזור טיפות
ראשונות.
לא יודעת אם לעלוץ
אם לזעוף.
משהו מתרחק שם בראש
משהו זועק לקרוב לרחוק
לברוח לדבוק.
משהו קורה.
מישהו נבוך.
מראות מעוותות.
מבוך.
לאן עכשיו ילדה ננצרת
הן העולם ממשיך ללכת
ובקצה המבוך יש לבטח
פלא כה פשוט כמפתח.
מהרי רוצי ילדתי
שובי לפרוח בגני
רק כך נוכל שוב
על ירח לחוג
רק כך כדאי
להפוך אישה.
יולי 2011 |
|
|
אני לא יודע מה
איתכם, אותי זה
לא הצחיק...
המטיף בשיחה על
השואה |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.