היא ישבה לבדה בחושך, מסתכלת על הלק המתקלף על ציפורניה והציתה
עוד סיגריה. העשן הסמיך הסתלסל מעלה עד תקרת החדר המתקלפת.
"איך לעזאזל הגעתי לכאן?" חשבה לעצמה "זה נראה כאילו אתמול הכל
היה אחרת..."
חשבה אולי לצאת החוצה לטיול, אויר הלילה המרגיע תמיד עושה לה
טוב אבל הקור המקפיא שחיכה לה בחוץ גרם לה להישאר בדירה הקטנה,
הפשוטה אך החמימה, יחסית. "אם רק הייתי לומדת להתפשר... כל זה
לא היה קורה והייתי עכשיו שם, בחיים הקודמים שלי" כעסה על עצמה
"אבל אני לא מסוגלת לוותר, תמיד רוצה עוד, יותר, את מה שאין
לי..." הרי עד לפני כמה חודשים היה לה הכל, עבודה נהדרת, בן
זוג מקסים, דירה מדהימה "חיים מושלמים" לכל מי שמתבונן מבחוץ.
אבל מבחינתה, שום דבר אף פעם לא "מושלם" לא מושלם מספיק. היא
כיבתה את הסיגריה במאפרה המלאה ומיד הציתה אחת נוספת, לוגמת
בשקיקה את כוס הויסקי שלצידה, מוצצת את קוביית הקרח האחרונה
וטיפות מים שניגרו בתחתית הכוס גלשו על חזה ובמורד חולצה וגרמו
לה לצמרמורת נעימה. "מה לעזאזל היה חסר לך? למה את אף פעם לא
שמחה בחלקך?" גערה בעצמה בעודה שואבת עשן מלוא הריאות ושוב
מסלסלת אותו החוצה.
פלאפון בדירת השכנים צלצל והיא צחקה לעצמה שבוודאי לשיחה
הטלפון קדמה התכתבות ליילית אופיינית: "ערה?". "כן". "מה
עושה?". "כלום, פייסבוק/ טלויזיה/ סרט/ מחק את המיותר". "רוצה
שאקפוץ?". "אם בא לך...". וכן הלאה.
אותן תכתובות בנאליות, מתנהלות במיליוני טלפונים כל לילה, הכל
אותו חרא.
פעם זו היתה היא. פעם היא היתה זו שכולם רוצים. היו לה מאות
מחזרים וכולם היו מוכנים לעשות הכל רק כדי שתהיה שלהם. "מלכת
הקרח" קראו לה. זאת שאף אחד לא מצליח להפשיר אותה, להתקרב,
לכבוש. עד שפגשה אותו "הגבר המושלם". חתיך, אינטיליגנט, מסודר
כלכלית, מנומס, אדיב, מתחשב, אמפתי, מפנק... חלומה הרטוב של כל
אמא פולניה. ובכל זאת משהו היה חסר. בהתחלה הכל היה "מושלם",
אהבה ענקית, סקס מטורף בכל שעות היממה, יושבים ערים כל הלילה
ומדברים, צוחקים בלי סוף, מדברים רק עם העיניים. אבל אחרי 4
שנים השיחות הפכו להיות חד-גוניות ומשמימות. מדברים על איך היה
היום בעבודה, מה צריך לקנות בסופר, איזה סרט חדש יצא לקולנוע,
אם הולכים לאכול אצל ההורים שלו/ שלה השבוע. באמת שלא כך
דמיינה את חייה, את הזוגיות שבה היא תרצה להישאר לשארית חייה.
אז יום אחד, היא פשוט קמה ועזבה. לא הסבירה לו יותר מידי, אמרה
שהיא פשוט לא יכולה יותר, ארזה את חפציה והלכה. עזבה את
העבודה, את הדירה, המשפחה והחברים וטסה. טיילה 3 חודשים במזרח,
קצת הודו, קצת תאילנד וחזרה. להתחיל מחדש. שכרה דירה זמנית,
משהו לא יקר אבל במיקום טוב במרכז העיר, התחילה לעבוד בתור
מנהלת משרד של איזה עו"ד שכל היום בוהה לה בתחת וזהו... עכשיו
היא כאן. אין לה כלום חוץ מבקבוק ויסקי שקנתה בדיוטי פרי,
קופסת סיגריות שקנתה מוקדם יותר בפיצוציה ושני בקבוקי גולדסטאר
במקרר.
"איך את חיה ככה?" שאלה אותה מוקדם יותר באותו ערב אחותה שקפצה
לבקר, בטח בהוראת ההורים לבדוק מה שלומה ושהיא לא התחרפנה
לגמרי. "זה בסדר, עוד לא הגיע הזמן לקרוא לאנשים בחליפות
הלבנות" היא צחקה לעצמה בראש בעודה מציעה לאחותה בקבוק בירה כי
אין שום דבר אחר חוץ ממים מהברז. וויסקי.
"אין לך כלום במקרר" אמרה האחות המודאגת. "אין לך כאן אפילו
טלויזיה" כאילו שהאמירה הזו חותמת סופית את האיבחון על
אומללותה וחוסר הקשר עם המציאות.
"יש לי כאן חופש" מלמלה, ספק לאחותה, ספק לעצמה.
היא קמה למזוג לעצמה עוד כוסית וראתה שתבנית הקרח מונחת
במקומה, ריקה. "סססעעעמממק" מלמלה וטרקה את דלת הפריזר, לא
טורחת למלא את התבנית מחדש.
הדלת אצל השכנים נפתחה והיא שמעה צחקוקים וגיפופים מהירים בעוד
הדלת נטרקת, משאירה מאחוריה חדר מדרגות ריק ומעופש.
עכשיו המשפט הזה הדהד בראשה. "יש לי כאן חופש". כן, היא היתה
חופשיה לקום מחר בבוקר וללכת לאן שרק תחליט, לשכב עם מי שתרצה,
לעבוד במה שיתחשק לה, לבחור כל יום מחדש מי היא רוצה להיות.
"אבל מי אני רוצה להיות?"
על השאלה הזו לא היתה לה תשובה. היא רק ידעה מי היא לא רוצה
להיות. לא רוצה להיות "האישה של-" או "אמא של-" עדיין לא.
"נשאר לי עוד מעט זמן להיות אני... רק אני לעצמי. ואז אהיה
לאחרים. אבל מי אני רוצה להיות?". כל לילה הלכה לישון מכורבלת
מקור על המזרון וחצי שבעל הבית הנדיב טרח להניח לה בפינת החדר
וקיוותה שכשתתעורר למחרת תהיה לה תשובה לשאלה הזו. אבל זה לא
קרה. מה שקרה היה שבהתחלה התעוררה עם געגועים לאקס, לחיים
הנוחים ופתאום יום אחד התעוררה עם חיוך כשהבינה שהיא חופשיה.
לגמרי. פתאום המועקה כבר לא היתה שם. אבל אם הזמן את המועקה
שחשה כשהתעוררה כל בוקר לצידו ותהתה "מי זה הבן אדם הזה שישן
לצידי? למה אני איתו? מה יש לנו במשותף? האם כך תראה שארית
חיי?" החליפה תחושת הקלה. ואחרי ההקלה באו הספקות.
"האם תמיד אהיה לבד? האם אמצא את האחד שאיתו ארצה להישאר? שלא
ישעמם אותי? שלא ארגיש כלואה וחנוקה?" ולשאלות האלו לא מצאה
תשובה.
הפלאפון שלה רטט לצידה, על הצג הופיעו המילים "ערה? ;)". היא
גיחכה לעצמה.
אותו המשחק, אותם השטויות, לאן כל זה לוקח אותי? היא הסתכלה על
הכוס הריקה לצידה וסימסה "כן, תביא קרח".

28/1/12