הייתי חופשי.
החופשי באדם ואולי אפילו חופשי מידי.
לא נתתי דין וחשבון לאף אחד, לא היה לי כלום ולא היה לי מה
להפסיד, הייתי האדם המאושר ביותר עליי אדמות.
לא נותר לי אף אחד וסירבתי להיאחז בחפצים, אפילו את קרטון
המקרר, ששימש לי כמחסה ראוי בשלושת הימים האחרונים, השארתי
מאחור.
רק את קופסת הפח הקטנה שמצאתי, לקחתי איתי.
היא הייתה קופסת פח מרובעת עם פינות מעוגלות גדולה מעט מקופסת
גפרורים ומכסה בכל צד, צבעה היה זהב משחיר ועליה חריטה בסגנון
עתיק עם קווים ברורים שהיטשטשו עם הזמן.
התחלתי לצעוד לעבר השקיעה בתקווה שאקדים את סיבוב הכדור או
לפחות אמות לפני החשיכה, בכל צעד דמיינתי עצמי  מתחמם עוד קצת
מאותה שמש חמה עד שבא משב רוח קריר שהחזיר מעט שכל בקודקודי,
לעולם היא לא תהיה שלי, או שלעולם תהיה...?
כך חייתי רוב חיי, הגיון שנוי במחלוקת או טירוף רציונלי, ללא
כל אפשרות להחליט החלטתי למצוא אפשרות.
כך התחלתי לשרבט בראשי משפטים סוטרים עם איגיון ברור והיגיון
חבוי, זה גרם לי להרגיש חכם, פילוסוף, ויחד עם זאת מסתורי
מספיק כדי שלא אוכל אפילו להבין את עצמי.
ואז זה התחיל לחלחל, ניסיתי לצעוק רק לא להתיר למחשבותיי לנדוד
אך במקום יצאה לי יבבה חנוקה, ניסיתי להכות בראשי אולי תברח
המחשבה מאחד מנקביי אך לשווא, כרעתי על ברכי באמצע שדה חמניות
משפילות מבט כשלפניי השמיים בצבעים סגולים וכתומים ומאחורי
כהים וקודרים, בוכה אל ההרים, וכך שקעתי גם אני יחד עם השמש אל
תוך הרים של מחשבות.
כמעט ונכנעתי, פשוט חדלתי מלחפש, בין הסמטאות רדופי הכלבת של
העיר הנידחת, בין מסיתי העיר ושאר החלשים חיפשו כולם מנוס
מדעתם.
אלפי משוטטים נכנעים למסיתים חדי לשון ומוסרים חירותם בחדווה
מבחילה, ואני... לדעתי הכל מונח בספק, גם דעתי שלי. כמעט
ונכנעתי...
נעתי בין געגוע להתמכרות, כמעט ונכנעתי לדעה שלה שתמיד נוסחה
על ידה באופן כל כך מבריק שלקחו לי יומיים שלמים להבין כמה היא
רדודה.
אהבה היא קראה לזה בלי שום בושה, אפילו טרחה והעליבה את מיטב
המוחות, פילוסופים פסימיים כמו שפינוזה וניטשה שהשקיעו חייהם
למען הגדרה ראויה לאותה מילה היא כינתה פרובוקטורים בעלי חשיבה
מילולית, כך, בלי לנסות להקשיב אפילו.
"אתה נכנע לאותם מסיתים!" היא אמרה כשאני מסביר לה בנועם את
תורתם, "אבל אני לא מצפה ממך להבין, אתה רק דג בחוף, מתנחם
בייחודיות אך בסוף מת לבד..."
כך אמרה והלכה, הלכה ושלחה אותי מן העיר אל עבר ההרים...