איבדתי את המפתחות. פעמיים. 'באמת, יש גבול לפזרנות!', משסה בי
חלל עמום מרגשות אשם במוח. "יאללה", אני עונה לו בניד ראש
שפוף, "יאללה". אז נשכבתי על המיטה. אולי כדורית דם אדומה
חרוצה במיוחד תיכנס לי לתא מוח מטופש ורדום, ותדליק לי אותו
כמו פנס. ואז, העיניים שלי יתרחבו, ואחרי שלוש פעימות לב אנתר
מהמיטה, כשהשמיכות נופלות סביבי בהיסטריה, וארוץ אל
המקום-הזה-ששם-זה-היה. תיק-תוק של השעון הלא מכוון בחדר ממשיך
לצקצק. הדם במוח ממשיך להתפתל כמו במערבל בטון, מה שלא גורם
לשום הארות גדולות במיוחד. בחילה גאתה בי לפתע. התרוממתי
במהירות, מקלפת את השמיכות בחופזה. אנחה קיומית נפלטת מבין
שפתיי, לפני שהצלחתי לייצב את עצמי. "כוסראבק".
איפה הנחתי אותן? בתחנת המוניות אמרו שלא מצאו. אוקיי.
איפהעודאיפהעודאיפהעוד...
עוד אנחה יללנית. אני אמות ככה. לא לעניין בכלל. זה יצריך ממני
כוחות והשקעה גדולים במיוחד, ובמצבי הנלוז, זה לא פשוט כלל
וכלל. "טוב!", אני מורה על הגוף שלי. גופי מתיישר מול המראה
בחדר כמו טירון נפחד, מתוח כמו מיתר שכוון לפני שניות.
"יאללה!", אני ממשיכה לפקד.
בבבואת המראה, ידי הדקה נשלחת לתוך חלוק לילה דק, בהיר ומוכתם,
ממש בין השדיים. אני ממששת בזהירות את החיבור שבין שתי גבעות
הבשר הרך, ומוצאת את הפתח. בציפורניי המשוכות בכתמי לק שחור
מקלפת את הדם הקרוש, נושכת שפתיים מהכאב הקל, ונוברת עוד.
ועוד. ועוד. דם טרי ניתז בפלגים, צובע את חזי באדום-יין,
ומעכיר עוד את הכותונת הלבנבנה. אני מרחיבה את הסדק עוד כמו
למימד מקביל, ואט-אט מצליחה להשחיל שתי אצבעות, שלושה, כף יד.
כשאני מביטה בריכוז בבבואתי, וזה מרגיש כאילו היד לא שייכת
לגוף. כאילו מישהו אחר ממשמש לי את הציצי, והורג אותי קצת
מבפנים. זה כואב. אבל מנחם שזו דווקא היד שלי. אולי כי היא דקת
עצם, וככה זה פחות קורע מבפנים.
חם בבית החזה שלי, ולח כזה, כמו בנרתיק אבל יותר. אוקיי. צריך
לעשות את זה מהיר וחד, כי חבל אם אמות בצורה כל-כך מביכה, בכל
זאת יש לי חיים שלמים להזדקן ולמות יפה עם מחרשת קמטים.
קדימה.
אני מפלחת בין הבשר, השומן והדם, דוחפת, עד שאני מרגישה בקצות
אצבעותיי רטטים עוצמתיים. 'הנה אתה!', צועק לי המוח. אני
מתקרבת אל הלב, מרגישה בכל גופי כיצד מאיץ מהתרגשות, נזהרת
מלקרוע את העורקים העבים. ואז אני תופסת בו. הוא רועד אצלי ביד
כמו פרפר נרעש, מזיז את אצבעותיי בקצבו עד שזה כואב יותר,
ועושה לי חשק להקיא את כל מה שאכלתי במהלך חיי. פניי מתכווצות
בכאב בראי, כאילו לא שלי, באדישות משונה. משתתפות בצערי
באלגנטיות. אני מנסה לא לנשום חזק ועמוק מידי, כדי שבאמת לא
אמות, ובמקביל מלטפת את השריר בחלקו השמאלי מלמעלה. אני מרגישה
מסוחררת, החדר כבר סרוח מריח מתכתי של דם, ואני משתדלת להישען
בזהירות על שידה טובת לב. 'נו יאללה נו יאללה', חלל המוח המרוח
רגשות אשם וכאב מאיץ בי. 'מה נסגר איתך גברת מה נסגר איתך
גברת', הוא רושף בכעס. 'יש!', אני עונה לחלל, 'יש!'. לפתע אני
מרגישה חור מרובע קטן, עם משקוף עץ חלק ממש בחלק העליון של
הלב. השריר סביבו רוטט, מחניק אותו. אני ממששת עוד קצת
בהתרגשות, ומוצאת מעין תריס שמקופל בתוך עצמו. ליד התריס, ממש
על המשקוף, אני מרגישה חור קטן של מנעול. איזה זין שאיבדתי
אותו, כל-כך מטומטם מצידי, לעזאזל. הייתי צריכה לשים מחזיק
מפתחות גדול יותר. אני מגרדת בציפורן של אצבע המורה שלי את
התריס הצפוף, שממאן להיסגר בתוקפנות. "זין!", אני קוראת בכעס,
מה שגורם לי לרגע כמעט לאבד הכרה. יותר מידי אוויר, יאללה,
יאללה, יאללה נו.
הציפורן מצליחה להיתפס על התריס החיצוני, ומתחילה למשוך אותו
עד הקצה. הלב, בתגובה, מתחיל לפרפר בטירוף, מתנגד במלוא הכוח.
היד שלי רועדת, ובא לי לשתות, להקיא ולישון במקביל. אני מושכת
עוד ועוד, מוחצת את הלב עד שהוא דואב בהלומות מהירות כמו פטיש,
שובר מבפנים. בבאת אחת, אחרי משיכה ועוד משיכה הוא נטרק על
חלון הלב בעוצמה כל-כך חזקה, שאני עפה אחורנית הישר על המיטה.
בו-בום. בו-בום. הפעימות חזקות אך איטיות. הכל מסביב בהיר יותר
ועטוף באור נוגה. 'כנראה שאיבדתי הרבה דם', אני תוהה כשאני
מבינה שהתעוררתי מהעילפון. היד שלי עטופה בדם סמיך כמו ריבת
פטל, נחה לידי. הגוף שלי הקיא אותה מתוכו לבסוף. הדרמתי את
עיניי על החזה החשוף שהשתפל מתוך הכותונת לילה. הכל היה מכוסה
בדם, וחלקות העור שתחתיו בצבצו בצבע כחול-אדום מגורה. בטח
שכבתי ככה מלא זמן. בוהה באיזו פינה עירומה בחדר. נושמת לאט.
עוצמת עיניים מעת לעת. למרות שהרגשתי כאילו טנק התנגש לי בבית
החזה, הלב פעם במכות רכות, שלם סוף-סוף. אסור לפתוח את חלון
הלב ככה בחוסר אחריות. מה חשבתי לעצמי. עצמתי את עיניי בהנאה,
מרגישה איך הדם קופא ונקרש עליי, כמו שריון ברזל. שום דבר לא
ייפגע בי. טוב. עכשיו רק נותר למצוא את המפתח לחדר, או למצוא
לום ממש טוב.