הרגל ישן מוביל אותי אל דלת ביתך.
כמו תמיד אני מגיע לפתח הבניין ושוקל להדליק סיגריה.
זכרונות כה רבים שוטפים אותי. שמחים כל-כך ואיכשהו כל-כך
מעציבים.
כבר התחלתי להאשים לילות ללא שינה על טיבו של המזרן.
לפני לא הרבה יותר משנה הייתי פשוט מודה באמת ומתפרץ בבכי.
אך מי יבין כעת? כיצד יבואו דמעות להחשף ולהפריע לעולמם של
אחרים?
יש דברים שאי-אפשר להסביר. יש רגשות ששוטפים אותך באופן בלתי
קוהרנטי. ואיך אני אמור להסביר לזו האוחזת בליבי, שאני כאן
באותה נקודה ישנה של אושר, ממתין למה שלא יבוא, ללא סיבה, ללא
הצדקה, ללא הבנה... של איך הגעתי לכאן... כיצד רגליי בכלל זכרו
את הדרך הקצרה והחקוקה שכלל לא נתבקשו ללכת בה. כיצד הלב הוביל
אותן במרמה אל פתח דלת שלעולם לא תצוצי ממנה יותר.
דמעה קטנה צצה לה מבעד לחנק. כמעט פוגעת בסיגריה הטרייה; כמעט
מכבה את הרעל הרגעי של ההרגל השולי מבין השניים.
ולרגע חוזר הפוקוס. מתוך אינסטינקט להגן על הלהבה. להגן על
החיים.
ונופלת הפנמה נוספת - זה לא יקרה. גם אם הדלת הזו תיפתח, את לא
תהיי שם. רק זכרון חיוכך יצוץ מבעד לפתח הצר.
ואז אולי אזכה לשאול אותו לעצה. כפי שהיינו עושים אז... עם
השקט המוחלט הזה, שדרכו היית אומרת כל-כך הרבה. והחיוך היה
מייעץ על גלי המבטים הברורים האלו. אף לא מילה הייתה נדרשת
והייתי מבין.
אולי הייתי מבקש את עצתך ושואל...
איך אני מסביר לה שזה לא פוסל אותה. שאהבתי אליה אינה פחות
עוצמתית ויקרה מאותו משב מושלם על מפרש החלוץ שמביא אותך לכל
מקום שרק תרצה. איך אני מסביר לה שבמקום להסתתר ולהיזהר בפתיחת
שפתיי בשעות קטנות - אני בכלל הייתי רוצה אותה כאן. לצידי.
עכשיו. ליד הדלת הזו. עם כתף מוכנה. עם לב פתוח. מוכנה לקבל
חיבוק נצחי שלא רוצה לעזוב.

לפתע שני דברים קורים במקביל. הדלת לא נפתחת... ואני קולט
פתאום שרגליי עוד בכלל לא שם. אין סיגריה בידי. ורק הדמעה
הקטנה השאירה עקבות בצד פניי. אני בכלל לא שם... ורגליי עוד
בהליכה. "מה קורה פה?" - אני שואל כמעט בקול-רם. ומבין שכל זה
היה בראשי. אני קרוב. קרוב מאוד. אך אינני יודע כיצד להסביר
לה... ולכן גם כנראה שלא אגיע לשם היום. לא אבכה אל מול
דלתך... ולא אזכה לצערי, היום לעצתך.
היום רק אגיע ואכתוב עם העט הישנה. עם הזכוכית השבירה. אכתוב
את ליבי החוצה ואמתין לשבוע הבא. ואז במקום לבכות ביום הולדתך,
אשמח ואתגאה על השלמת בקשתך. אסיים מסלול נוסף באומץ - ואחייך
על קיומך.