מרכז עיר וצפיפות מקומות החניה מקומם, הזמן מאוחר ואין מקום
להשחיל סיכה לא כל שכן מכונית. הוא כבר חג ברדיוס הכתובת כמעט
שעה ואפילו החניון בתשלום מלא. בצר לו התפלל: ריבונו של עולם,
אם תימצא לי חנייה אזי בשבת הקרובה אלך לבית כנסת, אעלה לתורה
ואתרום 500 ש"ח. עודו מסיים וכמו נשעתה לו תפילתו יצא מאן דהוא
ממקומו ופינה לו מקום להחנות. סליחה ריבונו, אמר. ס'תדרתי לבד
...אין deal.
דומה שהשימוש בבדיחה שמקורה זמין באוצר הקירשייה שלי מתאים
לסיפורי כאן ולו בגלל שלנגד עיני נשעתה כאילו תפילה והסיפור
נעשה שווה את כתיבתו. וכל שייוותר לומר בסוף הוא: אשרי
המאמין!
ימים של אחרי אילת. אני כבר מושרש מחדש בנתניה ממוקם כדבעי
בענייניי, קרוב למשפחתי וילדיי וכל אילת הגדולה שהייתה תשובת
ענק לבועת זמן גרושיי הקשים הותירה לי את הבית שם, אותו
השכרתי. הבית אכן הניב את השכירות אך יחידת הדיור הסמוכה לו
שהייתה פנויה להשכרה נתייתמה מכל שוכר, מתווכים יודעים
ומאכזבים וכל חבר שהביא חבר כבר לא הביא מאום ואני נמצא כמי
שמפסיד דמי שכירות בעיר של ריביירה, והכסף חסר לבית כיסיי.
היחידה הייתה של חדר אחד והחדר הוא הכל: מיטה שולחן ושתי כסאות
וקיר של שידות מגירות עם טלביזיה גם מזגן תפס פינה. מלבד החדר
שימשה המבואה את המטבחון המאובזר וארון של בגדים וכמובן מקלחת
מפנקת. הכל כלל את כל ההוצאות של ארנונה, מים, גז, ממיר, וחשמל
והניב בימים כתיקונם כאלף ושבע מאות שקלים טבין וטקילין עוברים
לסוחר. אך פתאום כאמור, דייר איין ואני סופר כמה חודשים
ונמצאתי מחליט ומפרסם במקומון הנפוץ את היחידה באלף ומאתיים
שקלים, כמו לומר: בעל הבית השתגע! החודשים שחולפים ללא דייר
היו כבר מניבים לי את ההפרש עליו התעקשתי כמו פרד. לעולם אל
תאמר מאוחר. הטלפון נותר יבש כמעט, ורק שלושה התעניינו לראות
את המקום.
עליתי על רכבי ופני אילתה. העיר הדרומית נעשתה לי זרה ומנוכרת.
עניין קשה להבנה, שהרי זמנים היו ועדיין הם בזכרוני, הייתה לה
לאילת ארומת איכות זמן. בו עבדתי שם וביליתי וחייתי בפינוקים
בקוטג' שבניתי לי. אירוחי סופי שבוע של חברים וקרובי משפחה
ובעיקר של ילדיי היו גולת כותרת של כל סוף שבוע מתחדש. היה
כיף.
הפעם הייתה אילת שלי 'בעונש'. היא הייתה דחויה. סוג של תמיכת
מחשבה קיבלתי מעניין הדרך לאילת. למדתי ליהנות כל כך מהדרך
עצמה שאפיינה את הניתוק מאורות הכרך דרך מדברות הערבה חולף
אוהלי בדואים וגמלים. נאות מדבר של חניונים עם קפה וכריך עד
שהנה ודי חבל... כבר הגעת לאילת! בימים ההם דיברתי על אילת
כמגנט חזק במיוחד שאיבד את סגולות המגנט שלו והפך לסתם מתכת
מחלידה. לפעמים יתרה מזו כמו לומר הפך המגנט את צידו לעשות
דחייה, עניין שהיה בו מן כפיות הטובה לימי אילת הזוהרים בן היו
כפות עדינות של ליטוף הזמן.
הגעתי אל היחידה האומללה שלי ומייד השקעתי פעולות של ריענון
טאטוא אוורור ומטלית לחה. בצר לי והיחידה ריקה נהגתי שלא לסרב
לחברים קרובים ששימשו בחינם את היחידה לבני ביתם ואז הרצון
הטוב היה מתנכר אלי באופן שהעזיבה הייתה מעפשת את המקרר וללא
נקיון של רצפה ושיש שהביא נחילי נמלים ושאר מרעין. נראה שעניין
ההשכרה היה בו כדי לדחות נדיבות באופן אמיתי הגם שההכנסה
החודשית הייתה שווה. שיקול כלכלי שהיה נכון ומתאים כנגד עידן
שלם של טעות, בו שמרתי את היחידה כבית נופש זמין, אמר שהשכרה
שנתית של יחידה כזו הניב כעשרים אלף שקלים שהיו פותחים דלתות
של כל מלון מפנק בבירות עולם כולל הטיסות עניין שהיה בו לתמוך
בהשכרה של היחידה, אותה פקדתי בתדירות רחוקה ביקורים שהטריחו
אותי לנקות ולדאוג לכלכלה. שלא נדבר על אובדן הלובי הזוהר
במלון, על כל הנלווה לו.
כך וגם אחרת דייר איין. ואני מוצא שגם במחיר הנחות עד גיחוך
אין מוצא והיובש חוגג. לאילת הגעתי במגמה להציג את המקום
לשלושה שהתעניינו והנה אני כאן. התקשרתי אליהם ובמיידי רק אחד
הגיע לראות. הוא עשה סיבוב ובאופן מתריס העיר לי כמה קטן לו
המקום. לא עזרה הצטדקותי שגם המחיר קטן. האיש הלך והשניים
האחרים גם הם איכשהו הגיעו והביאו איתם את מפח התשובה. היחידה
הזו "מנחוסה". בתוך אווירת הנאחס נמצאתי עושה טלפון לידידים
צוננים שנמצאו קפואים מכדי לרצות במפגש קטן של קפה קטן או בירה
על אחד החופים. לילה הגיע ואני ניגש לסופר הקרוב לארגן לי
פרודוקטים לארוחת ערב עם היערכות קטנה לבוקר שאחרי בו אצא את
אילת. מילא מאוכזב מן העיר אך גם מהיכולת להשכיר את היחידה.
ארוחת הערב הכילה קציצות עוף עם ליווי של פתיתים עליהם פיזרתי
כמה עגבניות שרי שהיו אמורות להיות ה'תוספת שתופסת'. ממש כאן
נתפסה קבורתי.
ביס ראשון נגסתי בכדור העגבנייה. העסק התפוצץ לי בפה ופיזר לי
מיץ רותח של נוזלים שייצרו לי מכת כוויה שמיאנה למצוא את
כיבוייה. לא עזרו קומפרסים. עדיין המכה 'קרה' ואני שובר את
רעבוני ועדיין תחושה קשה. העייפות מן הדרך הייתה סוג של תרופת
שינה. התעוררתי בבוקר ובקושי רב יכולתי לצחצח שיניים. עור
השפתיים שתיהן תפח לבועות בלון מפחידות. דבר שלא זכרתי מעודי.
כוויית האמש שהעלתה בחזקה נכבדה את פרמטר הנאחס יצרה תפיחות לא
כואבת, אך בעיית הנוחות הייתה קשה מנשוא. ניזקקתי לרופא, בירור
מתאים כיוונן אותי למרפאת מכבי המקומית לשעה היעודה. גם תכנית
חזרתי אל מרכז הארץ מיד עם בוקר ראשון השתבש. אני זוכר מבט
מפוחד במראה ומעין גידוף מסולסל של המזל הדפוק שאינו מאיר לי
פנים ואפילו מכער לי אותם. קיללתי את הרגע שהגעתי. שהרי כלום
טוב לא יוצא לי מהשהות האילתית הזו.
מרפאת מכבי. המתנה קלה ואני תיכף נכנס לרופא. לעצמי אני אומר
יאללה. קח תרופה מתאימה ותתנגב מהמקום הזה. אין כמו הבייתה!
נכנסתי.
תוך שישבתי צילצל הטלפון שלי אך מיהרתי להעבירו לשקט תוך
דחייה. לא נעים! הרופא הביט בי וכאילו כבר הבין הכל תוך שגיהץ
את הכרטיס, דיבר על משחה שעלי למרוח ואז הוא קיבל צלצול טלפון
ביקש סליחה וענה הוא דיבר ברוסית. או אז חזר המכשיר שלי וצילצל
בשקט ואז במעין לגיטימציה גם אני עניתי ונמצאנו שנינו מדברים
אלא שהוא סיים הרבה לפני ואני מסביר למתקשר העלום על יחידת
ההשכרה עליה התעניין. המתעניין ירד מהקוו ואפילו המחיר לא עלה
בשיחה כי הוא חשב שחדר אחד הינו בנוסף לסלון. ברם היה בשיחה
המוקשבת כדי לגרום לרופא מולי לכרכם פנים שואלות: יש לך
סטודיו פה באילת? סיפרתי לו על נפלאות דירת הסטודיו שלי בעיר,
שהנה זה מקרוב 'כאילו' רק התפנתה, דיבורי התלהב תוך התעלמות
טוטאלית מהנאחס שהשתלט עליה. הרופא התפרץ לעניין ואמר כי
'מכבי' עושקים אותו וכי הגיע מחדרה כדי לעשות את השבוע בעיר
וכי נתנו לו חדר שינה ללא מטבח במלון גיל הזהב 'מכבי' שהכיל
זקנים סיעודיים, מילא ככה, אבל גם מטלטלים ומחליפים לו את החדר
בכל הגעה שבועית ועוד מחייבים אותו בארבעת אלפים שקל לחודש.
חרה לו. מיד הסברתי לו שאצלי ישלם "רק" חצי ויקבל הרבה יותר.
קבענו לשעת צהריים. החדר האיר לו פנים והוא מצא שם את ביתו.
שלפתי את ההסכם הריק מפרטים ורשמתי בו את שמו ואת התנאים.
החוזה היה לשנתיים והאיש נמצא רושם 24 שקים של אלפיים שקלים כל
אחד.
היה מי שאמר לי כי האלוהים מעניק אמנם אהבה לאדם, אך מציף את
דרכיה בייסורים כדי לומר לו: אהבה זו שקיבלת אינה עניין של מה
בכך ואינה מובנת מאיליה ורק על מנת שתדע להעריך את ברכתה נזרעו
בה מהמורות כדי להזכירך להכיר במתת הנתינה הזו.
דומה שכך הוא בעיני המתבונן שלי. באת עד אילת ובפיך משאלת
תפילה להשכיר את היחידה הסוררת. והנה באה ברכת הפרנסה ומתעתעת
אותך למשבר רפואי ממוטט שהיא היא הדרך לישועה המבוקשת.
אין זאת שהדרך לאושר היא חווייתנו האמיתית. האושר גופו הינו
תמיד הפאטה-מורגאנה השוכן את אופקיו.
10.12.11 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.