כבר לא עושה לו כביסה
אז מה הוא עושה איתה?
ואני ירדתי קצת במשקל, אין לי מי שיבשל בשבילי.
ופתאום אני מבין שאין לי למי לעשות כביסה יותר. לקח את כל
הדברים שלו והסתלק, זה קרה אתמול בערב, ישבנו ודיברנו על הספה
האדומה בסלון, ספה זוגית קטנה שהבאתי מאחותי כשעברנו לגור כאן.
שנתיים דיברנו על לקנות ספה חדשה ביחד, ספה לשלושה שנוכל לשכב
עליה ביחד, לקרא ספר ולהתכרבל ביחד, כמו שזוגות עושים. אפילו
ניסינו להסתובב קצת בחנויות ולראות אופציות, אבל עדיין לא
הגענו להסכמה כמה להשקיע בה. על הספה שלנו אפשר היה לשבת רק
שני אנשים אחד ליד השני, עם הפנים קדימה, כמו באוטובוס. ישבנו
ודיברנו על כך שאחרי ארבע שנים אנחנו לא מתקדמים לשום מקום,
אני רציתי חתונה, הוא רצה אוהל על ההימלאיה.
המטבח היה הטריטוריה שלו בבית, גם אם לא היה שום דבר לאכול
והיינו חוזרים מורעבים, הוא היה לוקח חמש דקות במטבח. בזמן זה
השתדלתי להתרחק כי לא הצלחנו לעבוד שם ביחד. במהלכי הוקוס פוקס
מרשימים, עם איזה קופסת שימורים ורבע גזר שמצא במקרר הוא היה
מפיק ארוחת שלוש מנות טעימות מאוד, ככה, בלי שהספקתי למצמץ.
היום, ארבעה ימים אחרי שהלך, שמתי את כל הגרביים שלי בתוך
המכונה ופתאום אחד שלו השתרבב החוצה, פליט, גרב צבאי כמו
טריליון הזוגות שהיו לו לטיולים. אפור, ממורמר ובלוה, עכשיו
הוא נותר איתי, בעולם שלי, לבד ובלעדיו.

לא רבנו, הוא פשוט לקח את הדברים שלו והלך, חשבתי שנישאר לישון
לילה אחרון ביחד, רציתי להיות מסוגל להיפרד ממנו פיזית, לחבק
אותו פעם אחרונה תוך כדי שינה. אני חושב שהוא נפגע מזה שהחלטתי
שמספיק לי, מזה שלקחתי שליטה על משהו שהיה גם שלו. דבר ראשון
הוא לקח את המחשב שלו, אני באמת לא יודע למה, כמעט ארבע שנים
היינו ביחד והוא חשש מפני דברים שהייתי עלול לעשות למחשב הזקן
שלו.
את החולצות המכופתרות הייתי תולה לייבוש ביראת קודש ואחר כך
מגהץ לו אותן, בדיוק בדרך שאימי לימדה אותי, מתחילים בגב,
הופכים את החולצה, מגהצים חזית מלפנים, אחר כך את הצווארון,
בהמשך את השרוולים ואז מגהצים שוב מהחזית את הכול ביחד. בעידן
אחר אימא גיהצה במשך שנים מדים של חיל הים לפרנסתה.
טוב, זה לא מדויק שהוא סתם הלך, היינו אצל המטפלת שלנו קודם
באותו ערב חמישי, אמרתי שנמאס לי ושאני עייף מלוותר, מלצפות
ממנו להיות אדם אחר.

אני לא אוהב לשים הרבה אבקת כביסה, זה מוציא את הבגדים
שמנוניים מדי, אני לא יכול להסביר את זה. באמת, אולי זה בכלל
מהמרכך, שגם ממנו אני לא אוהב לשים הרבה. אז החזקתי אותו ביד,
את אותו גרב בודד ואומלל, וחשבתי עד כמה שנאתי את הגרביים
הצבאיות האלה. המטלה היחידה שהשארתי לו בתחום הכביסה זה לזווג
את הגרביים האלו, יש כל כך הרבה גוונים של אפור בעולם הזה של
הגרביים. מול האור, בודד במערכה, הוא שאל אותי אם אני יודע מה
החלומות שלו, לאן הוא ילך מכאן בחייו.
צריך להבין, התעוררתי, פתאום הסתכלתי עליו מהצד והבנתי שהוא לא
מרוכז בי, שאני לא באמת מעניין אותו, ושאין שום פשרות מצידו
אליי. כמעט ארבע שנים שהיינו ביחד, ואני לא חושב שהוא באמת
מכיר אותי, לא מסוגל לקרוא את הרצונות והחלומות שלי, לא מבין
את המניעים היסודיים שמובילים אותי בחיי.
מכונת הכביסה הייתה שלי, קניתי אותה כשעברנו לגור ביחד, הוא
אפילו לא יידע איך להפעיל אותה. איך הוא יסתדר עכשיו, עברנו
לגור כל אחד בנפרד, לבד. מה עושים בגיל שלושים ושלוש? מה יעשה
בעוד חודשיים, ייקח את הכביסה להורים?

כשיצאנו מהפגישה אצלה היא שאלה אם יש סיכוי שבכל זאת נחזור,
היינו אצלה שנתיים בטיפול, בשני סבבים, הראשון לפני שהוא טס
לטיול של שלושה חודשים, בלעדי. אחרי כל פגישה הערתי לה שמחניק
אצלה בקליניקה, ואפילו קצת מסריח. ככה אני, תמיד אומר את מה
שאני חושב. אני מניח שבטיפול הזוגי אצלה רק גירדנו את השכבות
העליונות, רצינו להיות ביחד, אהבנו, אבל לא היינו החברים הכי
טובים, לא סמכנו אחד על השני. כשחזרנו אליה לסבב שני, אחרי
שנה, ראינו שהיא החליפה את השטיח בפרקט, היא הייתה כל כך גאה
שהקליניקה שלה לא מסריחה. התקשורת בינינו השתפרה מאוד בזכותה,
אבל את התשובה שלפתי בלי היסוס של עשירית שנייה ואפילו טיפה
הבהלתי אותה, ''לא!''

פעם אחת התקלקלה המכונה, הפסיקה להסתובב באמצע מחזור כביסה.
כשחיפשתי מה לא בסדר ראיתי שרצועת ההינע שלה על הרצפה, היא
הייתה בת פחות משנה, אני חושד שזה בגלל שהעוזרת דחסה אליה פי
שניים כביסה מהקיבולת שלה. אם זה היה תלוי בי היינו מנקים את
הבית בעצמנו ביחד, אבל הוא שנא לנקות, ואת התשלום לעוזרת לקח
על עצמו ואילו את המכונה, הנדי-מן שכמוני, תיקנתי בעצמי.
כל התמונות שלנו נשארו אצלו על המחשב, הוא היה זה שמצלם ומנהל
את התיקיות עם התמונות, אני שנאתי להתעסק בזה, אין לי תמונה
אחת מארבע השנים האחרונות. אולי רק אחת שהוא צילם, ממש טובה,
הוא צילם אותה כשירדנו את נחל רחף עליון בסנפלינג. היו גבים
מלאי מים והחולצה הלבנה שלי נרטבה, היום היא תמונת הפרופיל שלי
באתר הכרויות. אולי בגלל זה הדבר הראשון שלקח היה את המחשב.
אחרי שלקחתי את השליטה על סיום הזוגיות הוא רצה שיהיה אצלו
משהו בשליטה, ארבע שנים של תיעוד החיים שלי אצלו, רק ברשותו,
בתמונה רואים שיש לי קוביות בבטן מתחת לחולצה.
מעניין מה הוא חושב על זה, על כל נושא הכביסה. איך זה לחזור
לכבס אצל ההורים? חסר לי לדבר איתו ולשמוע את דעתו, מעניין
אותי איך הוא מתמודד עם זה, כמעט ארבע שנים שדעתו הייתה חשובה
בעייני, ובכל זאת ההורים שלו לא ענו לי בטלפון כשהתקשרתי
להיפרד.
כשתיקנתי אותה לבד, פירקתי את כל הגב. הסתבר שהשתחרר לה הבורג
שמחזיק את גלגל התנופה ולכן נפלה הרצועה. החזרתי את הבורג
למקום יחד עם לוק-טייט, חומר מיוחד שימנע ממנו להיפתח שוב, הוא
אפילו לא קם מהמחשב לראות מה אני עושה. נשאר לראות איזו סדרה
חדשה שהוריד מהאינטרנט. בגלל שאהב לראות דברים בווליום גבוה
ביקשתי ממנו שישתמש באוזניות, וכשניגשתי אליו וקראתי לו לראות
ולהיות איתי כשאני מתעסק בתיקונה הוא התעצבן, הפרעתי לו באמצע
פרק בסדרה. בסך הכול רציתי שתהיה לנו חוויה ביתית משותפת,
רציתי שיהיה חלק ממשהו שמשמש את שנינו, שיגיש לי כלי, שישאל או
שיתעניין בתרומה שלי לבגדיו הנקיים בארון.
יכולתי לדעת כבר אז, אחרי שנה וחצי, שזה לא יעבוד, הייתי צריך
להבין.
לעומתו, אם אין מה לאכול בבית, אני יכול להסתפק בקצת אורז עם
יוגורט ושמן זית, לארוחת ערב של פועלים. כל התקופה שלנו ביחד
נאבקתי לא לאכול יותר מדי מהאוכל הטעים שהכין, כמו אימא שלו יש
לו היכולת להמציא מאכלים ולחבר מתכונים שלא היו קודם, יכולת
מדהימה לחדש, לשנות ולחשוב יצירתית על מצרכים כעל חומרי גלם
שניתנים לשינוי ועיבוד ויוצרים יחדיו משהו חדש ושונה. היכולת
הזו קיימת אצלי בפתרונות טכניים לדברים מסובכים, אבל ממש לא
בבישולים.
אני מצטער על כך שבשבוע שעבר, בשבריר של חוסר תשומת לב,
כשנסעתי רוורס לא הבחנתי ונכנסתי בכל הכוח בעץ אורן ענק ושברתי
ברכב שלי פנס אחורי שמאלי. על כמעט ארבע השנים שהיינו ביחד אני
בעיקר מברך.
היום, אחרי שהוא הלך, כשאני מספר את השיער לבד מעל הכיור
במקלחת, אין לי מי שיביט בי מאחור ויוודא שלא פספסתי אף שערה.
ואם הוא הסתלק בכזו טריקת דלת מהולה בבעתה אז את הכביסה
המלוכלכת שלנו אני עושה בחוץ, שכולם יראו.