הזמן לא מרפא את הכאב. לא אצלי.
אצלי כל יום יום גרוע ויותר כואב. כל נשימה כואבת אותך.
והיום -אתה מאושר כל כך התחתנת , התגברת, הפסקת לאהוב אותי.
לא האמנתי איזה כאב יצא ממני פתאום- לא האמנתי איך אחרי כל
השנים,לראות אותך מנשק אותה - ישרוף אותי בלהבות.
12 שנה ולא הפסקתי לקנא... לא הפסקתי לאהוב, לא הספקתי לשכוח.
כל הזמן רצות לי בראש המחשבות, על מה שהיה , על מה שיכול היה
להיות ואני הרסתי במו ידי. כל כך הרבה זכרונות טובים וגם כאלה
רעים,שבמרחק הזמן , כבר לא נראים כל כך גרועים.
אף פעם לא חשבתי שאפשר לאהוב כל כך. כל כך כועסת על עצמי
שהקשבתי לכולם והאמנתי שלך עדיף בלעדיי...
כולם אמרו לי שאני הורסת אותך,שאתה חלש לידי, שאתה לידי אתה
אפס, ולא רציתי שתהיה אפס- רציתי שתהיה חזק, רציתי שתהיה
שלם,לא רציתי שהאהבה הטוטאלית שלך- תפגע בך-אז החלטתי לברוח.
אתה תמיד חשבת שאתה הצד הנפגע, שאני ריסקתי אותך והשארתי אותך
לדמם, אבל האמת שאני ריסקתי גם את עצמי. הלב שלי נשאר אצלך
ובמקומו יש לי חור גדול ומדמם בחזה שכואב כל יום יותר.
כל כך הרבה פעמים ניסיתי לזחול חזרה אלייך,אבל אתה לא הבנת
שאני רק רוצה אישור שלך, שתעשה משהו קיצוני, שתנער אותי ותגיד
שאתה עדיין רוצה, עדיין אוהב - אבל זה לא קרה- וזה קשה וזה
נורא.
עד מתי הלב ימשיך לכאוב ? כמה אני אוכל להחזיק מעמד?
עכשיו שאני משוכנעת שהתגברת עלי - פתאום הכאב הכפיל את עצמו פי
מיליון ונראה שהלב שלי לא רוצה לעמוד בזה יותר.
הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן לאחור - אם הזמן לא מרפא את
הכאב, הייתי לפחות מוחקת  את היום ההוא - היום שלאחריו כבר שום
דבר לא היה אותו דבר - היום שפגשתי אותך.